אם לתאר את אניה במשפט אז: מים שקטים חודרים עמוק. ככל שמתעמקים בעבודותיה, נגלה לנו עולם פנימי אדיר, שחי במתח תמידי. תערוכת הביכורים של האמנית אניה ראובני, בגלריה בבית גבריאל
במהלך חודש אפריל, כדאי לכם לבקר בבית גבריאל ולא רק משום נוף הכנרת היפהפה הניבט מחלונותיו, גם לא בשל אולם הקולנוע הנוח, או המסעדה הלבנונית המשובחת. בימים אלו, הסיבה הכי הטובה לבקר בבית גבריאל היא התערוכה של האמנית המצוינת אניה ראובני, ממושב רמות, תערוכה שלא כדאי לכם לפספס.
זוהי תערוכת הביכורים של אניה, אישה גבוהה ומרשימה, בעלת עיניים רושפות וחיוך מעט נבוך, עולה ישנה מברית המועצות לשעבר, אמנית ומעצבת רב-תחומית, שלפני כמה שנים התאהבה במושבניק מתוק ובעקבותיו העתיקה את חייה לגולן. למזלנו הרב, יש לומר, משום שכישרון כמו של אניה הוא נדיר, אפילו במחוזותינו הברוכים.
עבודותיה של אניה, הם פרי טכניקה ייחודית לה, של חיתוכי פיסות קרטון, הדבקתן בשכבות וצביעתן בלבן על לבן. נשמע פשוט? בנאלי? משעמם משהו? חכו עד שתראו ותתעלפו!
הלבן שאניה בוחרת בעבודותיה, הוא לבן מעושן, תעשייתי, מנוכר מעט, קפוא ולא מרחם. זה איננו לבן של כלולות וטוהר. זהו לבן שהחיים ערבבו בו כבר לא מעט אובדנים ובדידות, לבן נוקב ומסתיר, שאוצר בתוכו ביקורת עצמית אכזרית ועם זאת, אולי, התחלה של הכרה
כאשר מסתכלים על יצירותיה המופלאות של אניה, נוצר מיד דיסוננס קוגניטיבי חריף, בהתייחס לטכניקת העבודה המוקפדת כל כך, שכן לא ברור האם זוהי יד אדם, או מכונה, שעשתה את החיתוכים המדויקים כל כך.
אני רואה בהם את המחויבות הטוטאלית שלה ליצירה, את השעות הארוכות, את הלילות ללא שינה ואת אצבעותיה הפצועות של אניה, זבות הדם, שלא מתחשבות בכאב וממשיכות לעבוד באיזו דחיפות ופרפקציוניזם בלתי נתפסים.
הסכין חותכת את הקרטון ועמו חותכת את הגוף ואת הנפש הסוערת ומבקשת לרסן אותם, רוצה לתת להם שקט שכלתני, סדר ומשמעות, מבקשת ליצור מקום לעצמה. אניה היא מים שקטים שחודרים מאוד עמוק וככל שמתעמקים בעבודותיה, נגלה לנו עולם פנימי אדיר, שחי במתח תמידי, בחיפוש דרך ובצורך למצוא חיבור ושלמות בין הכוחות הרבים המחוללים בה.
אניה עובדת עם חומר פשוט והופכת אותו ליוקרתי ומרהיב, כמו אומרת לנו, שאפשר להגיע מלמטה, מתהומות של כאב, שהרוח היא העושה את החומר ויכולה לו. אניה עושה הרבה מהמעט ומוציאה מתוק מעז. ועוד איזה מתוק!
אין סוף מילים נכתבו באמנות על העבודה עם הצבע הלבן, הצבע שיש בתוכו את כל הצבעים, הצבע רב- המשמעות בכל התרבויות. לפעמים, צנוע ומתרצה, מקבל עליו ומוחל על כבודו ולפעמים, בולע ומאיים. על פי תפיסות שונות, ה”לבן” מכיל רעיונות הקשורים להתחלה, לידה, שקט, רִיק ומוות. כמו כן, הלבן הוא סמל מסורתי לנשיוּת, לטוהר ולפריון.
הלבן שאניה בוחרת בעבודותיה, הוא לבן מעושן, תעשייתי, מנוכר מעט, קפוא ולא מרחם. זה איננו לבן של כלולות וטוהר. זהו לבן שהחיים ערבבו בו כבר לא מעט אובדנים ובדידות, לבן נוקב ומסתיר, שאוצר בתוכו ביקורת עצמית אכזרית ועם זאת, אולי, התחלה של הכרה בחוסר האפשרות האימננטית של החיים להיות מושלמים.
העבודה של אניה היא מלאכת מחשבת של שכבות, של חלקים שונים בגדלים ובצורות, היוצרים את השלם. העבודות היפהפיות, המושקעות כל כך, עוסקות באופן אובססיבי, חסר פשרות ומאוד אינטליגנטי בנמצא ובחסר, בחלקים הממשיים המרכיבים את האדם והחיים ואולי אפילו יותר באותם חלקים, שלא ניתן לנו לתפוס ולהוכיח. אותם חלקים, שמאפשרים ומגדירים את ייחודינו וכמובן, באותם חלקים חסרים בחיינו, שלא היו ולא יהיו לנו יותר לעולם, שבגללם, או בזכותם, אנחנו מי שאנחנו.
כאשר תבקרו בתערוכה, זכרו לשים לב, כי מה שמאפשר לנו לראות את הדימויים שבחרה אניה ליצור, הם למעשה הצללים, שיוצרים אותם פרגמנטים, המסודרים בשכבות. אלו דמויות אנוש אתלטיות, מוטיבים צמחיים, אתרים בעולם, אלמנטים מסיפורי פנטזיה וגולגולות אדם.
הצללים הם שיוצרים את קווי המתאר, הם שמאפשרים לנו לקבל ולראות את הפרספקטיבה והם למעשה הגיבורים האמתיים של העבודה, שבלעדיהם היינו רואים רק מרחב אין קץ של לבן, ללא חיים.
הצללים של העבודה, הבוראים את חייה, הם הצללים בחייה של אניה, שהביאו אותה למה שהיא היום, אותם צללים שדוחפים אותה לא לוותר לעולם, לא לפחד ולהיות אישה מיוחדת, שופעת רעיונות וכישרון מופלא.
אניה ראובני היא אמנית יוצאת מן הכלל ולא לעתים קרובות מזדמן לפגוש אמנות מעניינת ומאתגרת רגשית ואינטלקטואלית, כמו האמנות שלה.
על הדרך, או במיוחד, לבד, או עם הילדים/נכדים/ חברים, קחו לעצמכם את הזמן וסעו לבית גבריאל, התערוכה של אניה ראובני, זו תערוכה שלא כדאי לכם להחמיץ.
ורדית בארי
