החיים בפועל בקיבוץ, משמעותיים מאוד בעיניו, כיוון שמדובר בעשייה בעלת ערך, בהגשמה בפועל, בחייך, של רעיון. הרעיון של לחיות בקיבוץ, לחיות את הקיבוץ, להשפיע בו – גם אם שינה את דרכו, טבוע בו עמוק מאוד. לאבי ההתיישבות בגולן, יהודה הראל, מלאו השבוע, בשעה טובה, תשעים שנה
ב-1995, בתקופת המאבק על הגולן, נערכה בכנסת פגישה של פעילים בקיבוצי הגולן עם הח"כים והשר מטעם התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת. מהגולן, השתתפנו ראש המועצה האזורית גולן, יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ממבוא חמה ואני. בני שיחנו היו השר יעקב צור והח"כים אברהם כץ עוז, אלי גולדשמידט וחגי מרום.
זו הייתה שיחה קשה וטעונה מאוד. לכל אחד מן הארבעה, מי יותר מי פחות, הייתה בעברו נגיעה להתיישבות הקיבוצית בגולן. כולם היו אוהדי הגולן, כל עוד לא נדרש מהם מחיר פוליטי. חלקם תמכו בגולן גם בתחילת המאבק. אך באותם הימים, כשהמו"מ עם סוריה התקדם והסכנה הייתה מוחשית, איש מהם לא יצא נגד הנסיגה ולבטח לא התחייב שיתנגד לה ומה שרצינו מהם, הוא התחייבות כזו. רצינו שמחויבותם לדרך, להתיישבות ולחברים שעלו בשליחות התנועה, תהיה חזקה יותר ממחויבותם למפלגה ולראש הממשלה.
בתום השיחה, אמר יהודה הראל, שהוא רוצה לומר משפט לסיכום: "אני מאמין שהמאבק הזה יסתיים בניצחוננו, שהגולן יישאר ישראלי ושהיישובים שלנו יישארו על כנם. אבל מה יישאר מכם? בעוד שנה מהיום, אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת ובעוד שנתיים, אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".
הגולן, כידוע, נשאר ישראלי, היישובים נשארו על כנם ואין היום כמעט אדם שתומך בנסיגה. בחלוף שנה, אף אחד מארבעתם לא היה בכנסת. בתוך כשנתיים-שלוש, אף אחד מהם לא נשאר בקיבוצו.
הגשמה בפועל
הסיפור הזה מאוד אופייני ליהודה הראל, שהשבוע, ב-11.11, מלאו לו, בשעה טובה, תשעים שנה. אפשר לראות בו את ההומור של יהודה, מצד אחד ומצד שני, את העוקצנות, שלעתים יכולה להכאיב מאוד, אף שלעולם אינה מתלהמת ותמיד נאמרת בשקט וברוגע.
הדברים מאפיינים את יהודה בעיקר מבחינת התוכן. הוא ניבא תחזית שיש בה שני רבדים. האחד הוא קץ הקריירה הפוליטית. השני הוא סוף החיים בקיבוץ. מי שמכיר את חשיבתו של יהודה ואת דקויותיו, מבין שהוא אמר להם שהם יאבדו את מה שחשוב בעיניהם ולאחר מכן יעזבו מרצונם את מה שחשוב בעיניו.
יהודה, כמנהיג וכדמות ציבורית, התחכך תמיד בפוליטיקה ושלוש שנים אף כיהן בכנסת, (בחלוף שנה, בבחירות שבהן הארבעה כבר לא נבחרו). אך הפוליטיקה אינה חשובה בעיניו, הוא די סולד ממנה ומזלזל בה ובעיקר, הוא מזלזל באנשים שהקריירה הפוליטית הייתה פסגת שאיפותיהם.
באותה פגישה טעונה, הוא אמר לחגי מרום: "יש בך דבר אחד שאני מאוד מעריך. שאתה אדם שיש לו חלום". חגי נדרך, עם חיוך של גאווה בזוויות פיו. יהודה הוסיף בבוז: "להיות שר".
יהודה אמר לי, בשיחותינו הרבות כשכתבתי את הביוגרפיה עליו, שמעצבן אותו מאוד כאשר מציגים אותו כחכ"ש – חבר כנסת לשעבר. "מכל הדברים שעשיתי בחיים, זה הדבר הכי פחות חשוב בעיניי". (אך באירוניה הוא גם אומר שהיתרון הגדול בתואר חכ"ש, הוא שאי אפשר להדיח אותך ממנו…).
לעומת זאת, החיים בפועל בקיבוץ, משמעותיים מאוד בעיניו, כיוון שכאן מדובר בעשייה בעלת ערך, בהגשמה בפועל, בחייך, של רעיון. זה מעניין, כיוון שבעמדותיו של יהודה באשר לקיבוץ חל לאורך השנים מהפך דרמטי. מקנאות לאידאולוגיה הקיבוצית ולערכי הקיבוץ המאוחד, עד לספרו הליברטריאני "להפריט" ולסלוגן שהוא המציא: "די לקיבוץ". הוא אינו מביט אחורה בזעם. להפך, הוא מתייחס בהערכה לתפיסותיו בעבר, גם אם הן השתנו. ואף על פי כן, הרעיון של לחיות בקיבוץ, לחיות את הקיבוץ, להשפיע בו – גם אם שינה את דרכו, טבוע בו עמוק מאוד.
כאשר הוא ניבא שארבעת הח"כים לא יישארו בקיבוץ, הוא רמז שהם כבר לא באמת חברי קיבוץ, אך נשארים בו כמנוף לייצוג התק"ם בכנסת. טול מהם את הכנסת ולא נשאר להם לשם מה לחיות בקיבוץ.
המשכיות
כששאלתי את יהודה מהו הדבר שהוא הכי גאה בו, הוא השיב שתי תשובות. האחת, "שארבעה מילדיי חיים במרום גולן". זאת תשובה מעניינת, כיוון שהוא גאה מאוד מאוד בכל אחד מילדיו, ובצדק. אבל הגאווה הגדולה היא על כך ש-80% מהם חיים במרום גולן. זה לא רק סיפוק של אבא וסבא שילדיו ונכדיו חיים סביבו ולידו. זו הרגשה של המשכיות בדרך של בניית הקיבוץ ואחריות עליו. על כך גאוותו הגדולה. התשובה השנייה לשאלה, היא "מרום גולן". יהודה הוביל מהלכים גדולים מאוד, בעצם את מהלך ההתיישבות בגולן, את המהלך של החלת הריבונות על הגולן, מאבקים על הגולן, את מהלך השינוי הגדול בתנועה הקיבוצית ועוד – כל אותם מעשים שבזכותם זכה בפרס ישראל על מפעל חיים. הוא גאה במעשיו אלה. אבל יותר מכול, הוא גאה על תרומתו למקום שבו בחר לחיות ובו בחר להגשים את חלומותיו (המשתנים).
היחס השלילי שלו לפוליטיקה, וגם למנהל הציבורי, נובע מתפיסה אנרכיסטית ברוח טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד, שיהודה זכה להיות תלמידו והיא נשארה כחוט השני גם במעבר שלו מקומוניזם לליברטריאניות. את היחס שלו לעשייה האמתית, בקיבוץ, בהתיישבות, אף היא ברוח טבנקין, מגדירות שתי מילים: ציונות מעשית. יהודה הוא איש של ציונות מעשית.
יהודה הוא איש רוח ורעיונות ועם זאת, כל חייו שזורים עשייה והגשמה של ציונות מעשית. יהודה נוהג לומר שהוא גאה בכך, שהצליח להגשים כ-5% מהפנטזיות שלו. אך אותה הגשמה צנועה הניבה מפעל התיישבות של אלפי משפחות שחיות בו כבר דור שלישי ורביעי. טביעות אצבעותיו מכסות את הגולן כולו – ביישובים שהיה לו חלק מרכזי בהקמתם, במפעלי כלכלה וחינוך שהוא היה מעורב בייסודם.
יהודה בן 90. למאמר שכתבתי לטור זה ליום הולדתו ה-80, נתתי את הכותרת "הילד בן 80". וכך הסברתי את הכותרת: "איני מתכוון לכך שבגיל 80 האיש הוא בכושר מנטלי ואינטלקטואלי מצוין, אלא לדברים אחרים לגמרי, ייחודיים ליהודה: הסקרנות הבלתי נדלית, היצירתיות, המקוריות, היכולת להפתיע שוב ושוב, הפתיחות, כושר ההמצאה. התכונות הללו שליוו את יהודה כל ימיו, לא דהו ומאפיינים אותו גם ממרומי 80 שנותיו. וההומור, כמובן".
כל התכונות הללו תקפות גם ביום הולדתו ה-90. נאחל לו ולנו, שנכון יהיה לכתוב בעוד עשר שנים "הילד בן מאה".
