אלפי משפחות של מפונים ומתפנים גרות בימים אלה בגולן. התושבים, היישובים והמועצה עושים הכול כדי להעניק להם תחושה של בית
שוחחנו עם עפרה מאור, מנהלת הקהילה של אפיק, לשמוע ממנה איך זה לארח משפחות של אנשים שפונו, או התפנו מביתם. באפיק, נמצא הכפר התיירותי "אתנחתא" ובו 48 חדרים, המאוכלסים כולם במשפחות מפונים ומשפחות שהתפנו מיוזמתן מיישובים בקו העימות.
עפרה: "יש אצלנו משפחות עם ילדים קטנים מאוד וגם משפחות של אנשים מבוגרים. המשפחות משולבות בצורה מלאה בחיי הקהילה של אפיק. לילדים אנחנו דואגים בחינוך הפורמאלי ומספקים בנוסף אמצעים כדי שיוכלו לקיים פעילויות לעצמם ויש גם פעילויות משותפות".
אילו ההדים אתם מקבלים לאורך התקופה מהמשפחות שאצלכם?
"אחד הדברים שעולים מהם שוב ושוב זו הודיה על כך שהם מצאו את עצמם מתפנים למרחב הכפרי, שמזכיר בעצם את קהילות המקור שלהם, בקיבוצים ובמושבים, עם היכולת לצאת למרחב מחוץ לחדר לטבע, ולא למסדרון של בית מלון. לצד זה, יש קושי שאי אפשר להתעלם ממנו, לגור במשך שבועות ארוכים, משפחות של כמה ילדים, בתוך מבנים קטנים. יש אימהות רבות שמתפקדות לבד כי הבעל מגויס, או שהוא נותר במשק על מנת לתפעל אותו. אם אימא כזאת גם צריכה לצאת לעבודה מדי פעם, יש פה מורכבות על מורכבות ואנחנו מנסים לתת את מלוא התמיכה והמענה. הקושי הגדול מכולם: חוסר הוודאות בנוגע למתי זה יסתיים".
יישוב בתוך יישוב
איך אפשר בעצם ליצור יציבות עבור מי שאין לו כזה דבר?
"זו השליחות העיקרית שלנו כקהילה, לדעתי. יציבות נוצרת במקום שבו יש עוגָנים. בכל פעם שאנחנו מזמינים אותם לאירועי תרבות, מזמינים משפחות להתארח אצל משפחות מהקיבוץ, לקפה, או לארוחת בשבת, או בהדלקת נרות חנוכה משותפת בחדר האוכל, ככה נוצרת יציבות. למעשה, ככה נוצרת קהילה חדשה. זה מצליח בענק. נוצרים קשרים בין משפחות. יש אפילו משפחה אחת שהחלה בהליכים לקראת קליטה, כי הם הבינו שהם בעצם רוצים לגור פה. זה מדהים בעיניי".
איך את כמנהלת קהילה מתפעלת אופרציה משולבת של תושבים ומפונים?
עפרה: "כבר בהתחלה, ביקשנו מהמשפחות המפונות לייצר ועדות כמו חינוך, תרבות, פרט. בעצם, להקים מערך מייצג של 'היישוב בתוך יישוב', בכדי שקולם יישמע בישיבות שאנחנו מקיימים בשגרה. ללא ספק, זה מאתגר ומחייב אותנו להרבה יותר עבודה מאשר בתקופה רגילה. המפונים לא מפסיקים להודות לנו על פתיחת הדלתות והרצון לסייע, אבל בהרגשה שלי, אנחנו אלה שצריכים לומר להם תודה על שהם כאן. בזכותם, אנחנו עסוקים בעשייה, בנתינה, בהירתמות. בזכותם, אנחנו חודשיים וחצי אחרי תחילת המלחמה ועדיין מלאים בתחושת סיפוק ומשמעות.
"כמנהלת קהילה, אני מרגישה שהם תורמים לנו ליצירת חוסן קהילתי, סביב העשייה מולם. במובנים רבים, עצם זה שהמדינה מוכנה לפנות אנשים לגולן, מהווה סוג של אינדיקציה ואישור עד כמה המקום שלנו בטוח. רק על הדבר הזה, ראוי לומר להם תודה, על התרומה שלהם לחוסן שלנו, הגם שהיא נעשית שלא מדעת".
חוסר הוודאות
חגית גבע, מנהלת כפר הנופש "מצפה לשלום", מכפר חרוב, מספרת שהכפר נפתח למפונים ומתפנים כבר למחרת השבת של השבעה באוקטובר. המפונים בכפר הם מאזור קריית שמונה והקיבוצים שסביבה וכרגע, מתארחות 37 משפחות בכפר הנופש.
הקיבוץ הקים בתוך כפר הנופש מערכות עבור משפחות המפונים. נפתח גן ילדים שהגננות בו גם הן מהמפונים, התלמידים שולבו בבית הספר "מצפה גולן" ובני הנוער יורדים ללמוד בעמק.
"אפשר לומר שנולד קיבוץ חדש בגולן ושמו קיבוץ מצפה השלום", אומרת חגית.
כמה המשפחות מעורות במה שקורה בתוך הקיבוץ ולא רק בכפר הנופש?
"הקיבוץ עוטף את המשפחות מהרגע הראשון, על כל המשתמע. בכל פעילות שמתרחשת, המפונים נלקחים בחשבון. נוצרים חיבורים מדהימים בנוער ובקרב הצעירים, שלא מפסיקים לבקר אחד אצל השני. הוותיקים משולבים לחלוטין בפעילות של הוותיקים בקיבוץ. בחודש הראשון, עוד לפני שהגיעו מכונות הכביסה והמייבשים עבור המשפחות, הייתה קבוצה ענקית של נשים מהקיבוץ שעשו כביסות בלי סוף. ארוחות ערב אנחנו מכינים ואוכלים יחד. היה פה ערב שירה בציבור שכמובן המשפחות נטלו בו חלק ועוד".
על אילו קשיים את שומעת כיום מהמשפחות?
"הקושי העיקרי שתמיד היה ונותר הוא שאלת האופק קדימה. מתי זה ייגמר, איך זה ייראה ומי יכול לפתור את תחושת חוסר הוודאות. עבורם זה הדבר הכי קשה".
מה למדת על עצמך בעקבות האירוע הזה?
"למדתי המון על מה נותן לי כוח לקום כל בוקר מתוך תחושת סיפוק ועשייה. כמה טוב להיות בצד הנותן ולראות את העוצמה שיש לקהילת כפר חרוב. יש לנו המון חברי קיבוצים מבין המפונים והם עצמם אומרים שכשיגיע הרגע, הם לא ירצו לעזוב פה. זאת אמירה, בעיקר כשהיא באה מפיהם של אנשים שכבר יותר מחודשיים נדחסים בצימר עם שלושה ילדים. זה יכול להיות נחמד לסופשבוע. אבל כשאנשים חיים ככה חודשים ואומרים שהם לא רוצים לעזוב, זה אומר שאנחנו עושים פה משהו נכון ועושים אותו טוב".
"קיבלו אותנו כשווים"
בחד נס, ישנם כ-62 משפחות מפונות שהם כ-170 איש, רובם ככולם מקריית שמונה והם מתארחים בצימרים פרטיים ביישוב. ביישוב דואגים להזמין את הילדים לכל הפעילויות של החינוך הבלתי פורמאלי ואת המשפחות לפעילויות של היישוב. אנשי היישוב דואגים לסייע בכל בקשה שעולה מהמשפחות, ואם חסר להם ציוד דואגים להשלים להם אותו מהמרלוג ב"צנובר".
גם בחד נס דואגים להזמין את המשפחות לקחת חלק בכל הפעילויות וזה בהחלט משמח אותן. במהלך הזמן, המשפחות ייצרו לעצמן סוג של שגרת יום קבועה, כשחלק מהאנשים יוצא בבוקר לעבודה. משיחות עם המשפחות עולה, שבסופו של דבר, כולם רוצים שהמלחמה תסתיים והם יוכלו לחזור לביתם עם תחושת ביטחון, התחושה שאבדה להם מעצם זה שהמקום הבטוח אבד להם, שהקהילה שלהם מפוזרת ולא זמינה להם. כמה קשה להיות עקורים.
ומה אומרים המפונים והמתפנים?
פגשנו משפחות, שחלקן פונו מביתן וחלקן בחרו להתפנות. שמחנו לגלות שהן בחרו בגולן כמקום לשהות בו והאמירות והתחושות של כולן היו זהות.
המפונים והמתפנים סיפרו לנו איך קיבלו אותם בזרועות פתוחות, איך כולם, פשוט כולם, דאגו להם, בדקו מה הצרכים שלהם ואיך ניתן למלא אותם ובעיקר התייחסו אליהם כאורחים ולא כמקרי רווחה, איך כל פנייה ובקשה טופלה והתרגשו מהמתנות שהמועצה חילקה להם באירועים שונים.
"עצם זה שהסתכלו עלינו כחלק אינטגרלי מהמועצה והיישובים, הסתכלו על הילדים שלנו ודאגו להם, זו הייתה תחושה נעימה ומכבדת. תחושה שקיבלו אותנו כשווים", אמרו לנו המפונים.
הקהילות המארחות את המשפחות עושות מעל ומעבר כדי להעניק למשפחות תחושה של בית ושל שייכות. המשימה של כולנו היא לא רק לסייע ולהעניק להם מקום לינה, אלא הרבה מעבר לכך, להעניק להם שירותי חינוך, רווחה, קהילה ושירותים מוניציפליים. להיות מפונה מביתך זה דבר קשה מאוד. כולנו צריכים להודות מכל הלב לכל האנשים, הקהילות והארגונים שמסייעים ועוזרים להקל, ולו במעט, על חייהן של המשפחות, בתקופה המורכבת הזו.
אנחנו רואים זכות באירוח המשפחות המפונים וגאים על כך שמשפחות מתפנים בחרו בגולן כמקום לגור בו.
