יצחק אבינו, דמות שהעומק שבה ניכר בכל פסוק, עומד בפרשת "תולדות" מול שאלה חינוכית לא פשוטה – כיצד לאהוב ולחנך ילד, שלכאורה צועד בכיוון מנוגד לערכיו?
יצחק אבינו, דמות שהעומק שבה ניכר בכל פסוק, עומד בפרשת "תולדות" מול שאלה חינוכית לא פשוטה – כיצד לאהוב ולחנך ילד, שלכאורה צועד בכיוון מנוגד לערכיו?
כתוב בפרשה: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". הפסוק נשמע תחילה כמו כתב אשמה. האם יצחק, צדיק הדור, מצמצם את אהבתו לבנו לתחום הבשר והמטעמים? או שמא מסתתר כאן רז עמוק על אהבת הורה ומנהיגות חינוכית?
רש"י מבאר כי "כי ציד בפיו", פירושו שעשו ידע לרמות את יצחק בדיבוריו. הוא הציג עצמו כצדיק, שאל שאלות שנשמעו כעוסקות בהלכה ובכך כבש את לבו של יצחק. לכאורה, מדובר על רמאות פשוטה, אבל נחשוב לרגע: האם יצחק באמת לא הבחין? האם מי שנמנה על שלושת האבות היה כה תמים?
במסכת מגילה, חז"ל מביאים מדרש מרתק: כאשר אמר יצחק על עשו "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", הוא דיבר לא רק על ריחו של עשו, אלא גם על ריח עתידו. במילים אחרות, יצחק ראה את נשמתו של עשו דרך זמן ומקום. הוא זיהה שבעומק נשמתו של עשו מסתתרת קדושה שלא תתבטא בדרכו, אך תצא לאור אצל צאצאיו, ביניהם רבי עקיבא, אחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות.
אבל איך משקפים זאת בחינוך? סיפור על הרבי מקוצק עשוי לשפוך אור על הדברים. מסופר כי תלמיד בא אל הרבי ואמר: "רבי, יש לי בן שאינו שומע בקולי, הוא מתרחק ממסורת אבותינו. איך אוכל לתקן אותו?" הרבי הביט בו בעיניו החודרות והשיב: "אם אתה רואה אותו כבן סורר, הוא יישאר סורר. אבל אם תראה בו בן אהוב, שגם רחוקותיו הן חלק מהמסע שלו – תתחיל לראות בו אור. רק כך גם הוא יראה אור בעצמו".
צריך את שניהם
עם כל זה, עלינו לזכור: עיניו של יצחק כבר כבדו מזוקן. עיוורונו הפיזי היה סמל לתהליך פנימי. דווקא כשהתעוור, למד יצחק לראות מעבר לנראה. הוא לא הבחין בין יעקב לעשו, כשניגשו אליו, אבל הוא זיהה דבר מה עמוק יותר: את התהליך האלוקי שמתנהל מעבר לעינינו. כשאמר "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", הוא ביטא אולי את ההכרה שהעולם צריך את שניהם, את קולו של יעקב, אך גם את ידיו של עשו, שיביאו לידי ביטוי כוח, אומץ ויכולת לתקן.
יצחק אבינו מלמד אותנו שיעור על סבלנות ועל מבט פנימי, אבל השיעור הגדול ביותר טמון דווקא בשקט שבו, בעובדה שהוא בחר שלא להתעמת חזיתית עם עשו. האם זו חולשה? האם הוא ויתר? לא. יצחק בחר לחנך באמונה עמוקה ובאהבה שלא רואה רק את ההווה, אלא גם את הנצח.
ואולי זו התובנה שהכי קשה להפנים כהורים, כמחנכים, כבני אדם: לא תמיד אנו נקצור את הפירות של עמלנו. לא תמיד נזכה לראות את השינוי שעליו חלמנו. אבל הדרך שבה נזרע את הזרעים היא מה שיקבע את הפלא שיצמח בעתיד. יצחק לא ראה את רבי עקיבא שעתיד לצאת מצאצאיו של עשו. הוא לא חזה בעיניו את הדרך שבה ההיסטוריה תחבר את החוטים. אבל הוא האמין. הוא ידע שכאשר זורעים אהבה, גם אם הקרקע נראית סלעית, יום אחד יצמחו ממנה חיים.
אולי זה הלקח העמוק ביותר מפרשת "תולדות": לא העיניים הן שמחנכות, אלא הלב. כשאנחנו לומדים לראות בלב, אנחנו לא רק משנים את העולם שסביבנו – אנחנו בונים עולם שנוגע בנצח.
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
-
הכירו את הרופא של חיספין
הכירו את ד"ר דוד יריחובר, מנהל מרפאת ה"כללית" בחיספין. "אני אוהב לעבוד כרופא ורואה בתפקיד…
-
הגוזלים עזבו את הקן
טוב, לא כולם, אבל הבית הולך ומתרוקן והבכורה כבר שואלת אם לא בא לי עוד…
-
גיל הוא רק מספר
השבוע, יומולדת שמח לי. זמן טוב למחשבות על מה שהספקתי ועל מה עוד רוצה להספיק. רוצה…