יהושע חנקין, גדול גואלי האדמות בארץ ישראל, היה גם מגדולי המתעקשים על התיישבות יהודית בגולן ובחורן. חלק ראשון
מתיישבי החורן ובני יהודה נאלצו לוותר על ההתיישבות בגולן. מאות אלפי דונמים בבעלות יהודית כאן נותרו ללא מתיישבים.
חזון ההתיישבות והבעלות באזור, לא רק שלא ננטש, אלא גובר ביתר שאת. למרות הגבול בין המנדט הבריטי שמתחיל להסתמן, ממשיכים ראשי התנועה הציונית להיאבק על הגולן והחורן בשני מסלולים מקבילים, המסלול המדיני והמסלול של "דונם ועוד דונם".
ראשי הישוב, חיים וייצמן, דויד בן גוריון, יצחק בן צבי, מניה שוחט ורחל ינאית בן צבי, שמואל דיין ורבים אחרים, קמים חדשים לבקרים עם רעיונות, תכניות והצעות מדיניות וכלכליות באשר לעבר הירדן המזרחי. אבל הענק שבין האוחזים בגולן בציפורניים, בלוחמים למחיקת גבול 1923, היה ללא עוררין יהושע חנקין, גדול גואלי האדמות בארץ ישראל. בצוואה אידיאולוגית שכותרתה "אל עמי בציון" כתב: "נגלתה לי ייעודי בחיים מטעם ההשגחה העליונה – גאולת הארץ לעמנו, הכמה אליו". בתזכיר משנת 1919, הוא חושף את פרוגרמת גאולת הקרקעות הראשונה שלו, גם היא מעין צוואה אידיאולוגית, אותה שינה ושיפץ שוב ושוב בהתאם לכיוון הרוחות במזרח התיכון. עיקרה: להגיע למיליון יהודים בארץ ישראל בתוך עשר שנים, ולרכוש ארבעה מיליוני דונם, רבע מתוכם ממזרח לירדן.
באביב 1930, נכנס יהושע חנקין מנהל חברת "הכשרת היישוב", למאבק על הגולן כאשר הוא מנהל עם בעלי הבית בגולן, בני הבק עבדול רחמאן מו"מ על רכישת מאות אלפי דונמים במרכז הגולן.
מכאן ואילך, מקדיש חנקין לא מעט ממרצו להשגת האדמה ורואה את אדמות הגולן כמנוף ליצירת גוש התיישבותי רציף עם אדמות הברון בחורן. במקביל, פועלים חיים וייצמן ובן גוריון לרכך את עמדת משרד החוץ הצרפתי ולהתיר רכישת קרקעות להתיישבות בגולן.
בן גוריון מספר ביומנו שלדעתו "אפשר יהיה להתחיל בקניית קרקע בסוריה – בצפון, או במזרח. יש הצעה של 700,000 דונם בגולן בשביל הקק"ל".
המוסדות המיישבים מתלבטים בראשית שנות השלושים של המאה העשרים היכן להשקיע את המשאבים המצומצמים – באדמה בתחום סוריה, בלי ודאות של יכולת התיישבות, או ממערב לירדן, בינתיים בוחרים במערב הירדן.
בשבעה ביוני, 1933, מתחדשת אפשרות לרכישת קרקעות בגולן ממשפחה מדמשק, המעוניינת למכור לתנועה הציונית "שטח אדמה של 450,000 דונם הנמצאים מהצד המזרחי בכנרת, וחלקם גם בגולן. 170,000 דונם נמצאים על יד ים כנרת וגובלים עם ארץ ישראל על יד חמת גדר. שאר האדמה נמצא בהמשך השטח בגולן. האדמה היא אדמת מישור ובעלת מים. המחירים זולים מאוד".
בעקבות ההצעות לקניית אדמות בבטיחה ובגולן, ובשל הלחץ ליישב עולים רבים שהגיעו אז ארצה, בעיקר מגרמניה של היטלר, נענים ראשי היישוב להצעת חנקין מ-1930, לגשת לקניית אדמה בבטיחה ובגולן. באותו זמן, רוכשת חברת "קדמת כנרת" את אדמות נוקייב (עין גב של היום), בעיקר להתיישבות פרטית של יהודי גרמניה, שמצבם הולך ומחמיר. ראשי היישוב מאשרים רכישת עשרים אלף דונם בבטיחה, וגוש בגולן, שגבל באדמות בטיחה ושטחו 40 אלף דונם.
ראשי המנדט הצרפתי והבריטי מאשרים, אך הצרפתים חוזרים בהם מאוחר יותר, מפני שהעיתונות הסורית מסיתה כנגדה בגלוי ומפרסמים הוראה שאוסרת על היהודים לרכוש קרקעות בקרבת הגבול לא"י מחשש שהיהודים ידרשו שינוי בגבולות.
אבל חנקין ממשיך לפעול, וביתר מרץ, לקניית האדמות. ב-16 במרס, 1934, נחתם בתל אביב חוזה התקשרות בינו לבין יורשי הבק, על רכישת אדמות בבטיחה ובגולן. מדובר על שטח עצום של כ-300 אלף דונם. מעולם לא רכשו יהודים חלקה גדולה כזאת בבת אחת, וכולה באזור אחד. תכנית זו הייתה עשויה לתת לשוב היהודי שליטה מלאה על הכנרת מכל עבריה, פריצת דרך חשובה לקראת מימוש התיישבות בשטחי הגולן, החורן והבטיחה. דובר באדמות הבטיחה, ואדמות 47 כפרים בגולן – בהם חיספין, קצרין ועוד – מרכז הגולן, בדרומו ובדרום מזרחו, לא הרחק מן הירמוך ומנהר הרוקד ובקרבת אדמות החורן. היה זה חוזה-אופציה, לא מכירה, והתנאי למימושו היה הסכמתם של מנהיגי סוריה והשלטון הצרפתי להתיישבות בפועל. המוכרים קיבלו מיד חלק נכבד מן הכסף, אך בסוריה התעוררה התנגדות עזה.
החברה לפיתוח הגולן
כדי לעקוף את ההתנגדות, החליט חנקין לשוות למפעל אופי כלכלי. הראש היהודי גויס לעבוד שעות נוספות והפתרון נמצא. לא תהיה זאת רכישת קרקעות, אלא הקמת מפעל פיתוח כלכלי, שחלק ממניותיו יהיו בידי אזרחים סורים. ב-24.5.35, הוקמה החברה ונקראה "החברה לפיתוח הגולן ובטיחה". מיד לאחר מכן, החלו הקשיים: יורשי הבק לא הצליחו לפנות את האריסים מהאדמות ולהשיג את הרישיון הדרוש להעברת הקרקע, העיתונות הערבית גילתה כי הציונים עומדים מאחורי החברה החדשה ויצאה נגד הקנייה. לבסוף, הודיעה הממשלה הסורית בפירוש שלא תרשה התיישבות יהודית בבטיחה.
כיוון שכך, הודיע משה שרת, שהתייחס קודם לכך בחיוב רב לרכישת גולן ובטיחה, שאין עוד לעשות באותו זמן שום צעד בעניין ורעיון החברה היהודית-סורית המשותפת נגנז בינתיים.
ביולי 1935, מסיירת בגולן המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. בעקבותיו, מוחלט להבטיח את הזכות היהודית על האדמה ולהתיישב מיד. עם גידול העלייה מאירופה והרחבת ההתיישבות בצפון עלתה בהרבה חשיבותן של אדמות החורן והגולן. רכישת עמק החולה ואל נוקייב, והמאמצים לרכישת הבטיחה, מקרבת את ההתיישבות היהודית לאדמות הגולן החורן, ביחד עם אדמות בני יהודה הנמצאות אף הן בידיים יהודיות.
ראשי היישוב מחליטים על תכנית לאזור התיישבותי יהודי, שיקיף את הכנרת ויכלול את כל השטח מ"בני יהודה" עד החורן ומהחולה עד הירמוך. הם מציינים שמבחינת טיב הקרקע ומבחינה יישובית-אסטרטגית זהו אחד החשובים באזורי הארץ. לאחר סיכום התנאים החקלאיים וההתיישבותיים הטובים, מציין אברהם אילת, כותב הדו"ח מסיור המשלחת, כי בגוש ג'ילין באדמות הברון בחורן ניתן להתיישב לאלתר מבלי לפגוע במעבדי הקרקע הערביים. אילת ראה בצעירים, בני קהילות בסוריה – דמשק, חאלב ואחרות, ההולכות ומתרוששות, את הקבוצות שיהוו את החלוצים ביישוב החורן והגולן.
דוד בן גוריון כותב ביומנו, ב-18 באוקטובר, 1935, על פגישה קרובה עם הנציב העליון הבריטי בקשר לתיקון הגבולות צפונית-מזרחית לים כנרת ולהסכמת הבריטים לתכנית ההתיישבות בחורן.
המאמצים של הנהגת היישוב להבטיח אחיזה יהודית בגולן, בחורן ובמקורות המים בצפון, גוברים בשנים אלה. על כך – בגיליון הבא.
