בדרך חזרה מהבת שגרה במרכז, זה הגיע: "התראה חמורה מאוד. נא להיכנס למקום מוגן". התקבצנו כ-25 איש באזור איזה גשר שהיה שם. לאחר כשעה, הטילים פסקו. נסענו משם כלא מאמינים

מאת: רחל בן יצחק, אבנ"י אית"ן

ראש השנה עמד להיות בסימן "גפילטע פיש". האיש שלי למד להכין את הדגים בטעם הכי קרוב לאלה של סבתא ברכה, אמי ז"ל. החלטנו על קו חלוקה. מתוך ארבעת הילדים, רק אחת גרה רחוק, במרכז. ביום שלישי, היה דיבור על הטילים האיראניים שעומדים להגיע. דנו במסוכנות והחלטנו לנסוע בכל זאת. הבאנו בחשבון כי לטילים מאיראן יש כשעתיים להגיע, כך שיודיעו עם צאתם. כבר בבוקר, טיל איראני נפל בכביש שש, בצומת חורשים. בדרך, עמדנו בפקק בצומת במשך כשעה.

לאחר הביקור, החלטנו לנסוע חזרה הביתה לגולן. הבת ניסתה להניא אותנו, בגלל הטילים מאיראן.

יצאנו לדרך ותוך כחצי שעה, שמענו התראה בנייד "התראה חמורה מאוד. נא להיכנס למקום מוגן".

עצרנו וירדנו מהרכב. הבנו כי כולם מתקבצים באזור אחד הגשרים שחוצה ממערב למזרח. היינו במקביל לתל אביב ולערי מרכז אחרות. היינו כעשרים וחמישה איש. היו הרבה ילדים. אישה חרדית שהתפללה באדיקות. הרבה חבר'ה צעירים. תוך כדי שהציבור נשכב, או התיישב, פרצו אזעקות רבות. הן הכניסו מתח רב.

מישהו קרא: "זו המתקפה מאיראן". הבנו: זה יארך הרבה זמן ומספר הטילים יגדל.

תוך זמן קצר, הטילים כיסו את השמים מעלינו, עשרות רבות. הפחד עלה. הרגשנו חסרי אונים.

חלק מהטילים שינה זווית והייתה תחושה שאנחנו יכולים להיפגע. בשלב זה, כדי לגבור על האימה, הצעתי לקהל להצטרף אליי לשירת התקווה. כולם נעצו בי מבט של "עזבי-אותנו-באימא-שלך". האנשים היו במוד של הישרדות. אבל שרר שקט, אפילו הילדים לא בכו. בשלב מאוחר יותר, בן זוגי דאג להוריד את ראשי. הוא נשאר לשבת. ניסיתי לשכנע שישכב ויוריד את הראש, אך הוא לא הסכים.

לאחר כשעה, הטילים פסקו. נסענו משם כלא מאמינים. ביום למחרת, הבנתי כי הוא התכוון להגן עליי בגופו. שאלתי. הוא חייך ולא ענה.

בספרו של פו הדוב, מצאתי: "יש אנשים שאכפת להם יותר מדי. אני חושב שקוראים לזה אהבה".

קיבלתי מתנה מאירה ליום הנישואים החמישים, שיחול בעוד כשבועיים.