במלאת 80 שנה להקמת הפלמ"ח: העמקה בשירו של נתן אלתרמן – "מסביב למדורה". חלק שני

בחלקו הראשון של המאמר, שפורסם בשבוע שעבר, ציינתי מלאת 80 שנה לפלמ"ח באמצעות העמקה בהמנון הפלמ"ח. בחלקו השני של המאמר אעסוק בשירו של אלתרמן "מסביב למדורה".

הפלמ"ח פעל במשך שבע שנים, עד קום המדינה. מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, בדיוק שבע שנים לאחר הקמת הפלמ"ח, ב-15 במאי 1941. הפלמ"חניקים קיוו להשתלב בצה"ל כיחידה אורגנית, אולם בן גוריון, שראה בפלמ"ח יחידה המזוהה עם יריביו הפוליטיים מהקיבוץ המאוחד וכינה אותו "הצבא הפרטי של טבנקין", החליט על פירוק הפלמ"ח, בנובמבר 1948.

במלחמת השחרור, היה הפלמ"ח חוד החנית של כוח המגן העברי בשלב הראשון, שקדם להקמת המדינה ועמוד השדרה של צה"ל, לאחר הקמתו. אולם מעבר לכוחו הלוחם, היה הפלמ"ח מותג של רוח לחימה, מוסר, ערכים וכן הווי ותרבות. לא בכדי, היה הפלמ"ח, בזמן קיומו, ועוד יותר מכך, לאחר פירוקו, לאתוס של ממש בתרבות הישראלית.

בדיוק שבוע לפני הקמת המדינה, במלאת 7 שנים להקמת הפלמ"ח, פרסם המשורר נתן אלתרמן בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי", שיר הלל לפלמ"ח, שנקרא "מסביב למדורה", שבו הציב באופן תמציתי ובכישרונו הלירי האדיר את נדבכי המיתוס, כלומר את אותם אדני מציאות שהפכו את הפלמ"ח למושא הערצה לדורות. אלתרמן, שהיה בן גוריוניסט מובהק ואף מקורב אישית לב"ג, התנגד בתוקף להחלטתו של ב"ג לפרק את הפלמ"ח ואף יצא נגדה בטורו, אך אירוע זה התרחש חודשים אחדים מאוחר יותר. אלתרמן היה מקורב גם למייסד הפלמ"ח יצחק שדה, ודרכו היה מעורה ביותר בחיי הפלמ"ח, הוזמן להרצות בפני לוחמיו, השתתף בערבי תרבות וקומזיצים שלהם והכיר את ההווי המיוחד שצמח באוהליהם. ב"ילקוט הכזבים", מופיע המשפט הפלמ"חניקי האלמותי: "עושים קומזיץ, אתה תביא כבש, אני מביא את אלתרמן". שם השיר, "מסביב המדורה" הוא שם של קובץ מאמריו של יצחק שדה, שהופיעו תחת שם העט – י. נודד.

ביניים: מה אלתרמן אומר

בטרם אחזור לשיר עצמו, כמה מילים על אלתרמן ועל "הטור השביעי". אלתרמן הוא, לטעמי, גדול המשוררים בתולדות העם היהודי. מבחינתי, הוא ניצב בליגה אחת ושאר גדולי המשוררים, אלה  שקדמו לו ואלה שבאו אחריו – בליגה אחרת.

אלתרמן חילק את יצירתו השירית לשלושה מדורים. שירה, פזמונאות ו"שירי העת והעיתון". "שירי העת והעיתון" הם בעצם מאמרים פובליציסטיים, הכתובים בלשון שירה, המגיבים על העניינים המרכזיים שעמדו על סדר היום, אך למעשה, במידה רבה, מעצבים את סדר היום. אלתרמן החל לפרסם את שירי העת והעיתון ב"הארץ" ב-1934, בטור שנשא את הכותרת "רגעים", אך מעמדו המרכזי של הטור בחיי היישוב עוצב בעיתון "דבר", עיתונה של הסתדרות העובדים הכללית, בו פרסם החל ב-1942. מדי ערב שבת, בעמוד השני של העיתון, בטור השביעי, השמאלי ביותר, של העמוד, הופיע טורו של אלתרמן. מכאן שמו – "הטור השביעי". "דבר" היה העיתון הנפוץ ורב–ההשפעה ביותר בתקופת היישוב ובימיה הראשונים של המדינה. אך אין ספק שהטור החשוב, המשפיע והפופולרי ביותר בתוכו היה "הטור השביעי", של אלתרמן. לא אחת, עיצב הטור של אלתרמן את סדר היום הלאומי ואת דעת הקהל.

פשוטי עם, אנשי רוח ומנהיגי המדינה, ציפו לטור בקוצר רוח, משבוע לשבוע, מתוך סקרנות – "מה אלתרמן אומר". אלתרמן היה מודע למעמד הטור ולמעמדו שלו וייחס לשירים אלה חשיבות רבה, לא פחות מאשר לשירתו הפואטית

פשוטי עם, אנשי רוח ומנהיגי המדינה, ציפו לטור בקוצר רוח, משבוע לשבוע, מתוך סקרנות – "מה אלתרמן אומר". אלתרמן היה מודע למעמד הטור ולמעמדו שלו וייחס לשירים אלה חשיבות רבה, לא פחות מאשר לשירתו הפואטית. אכן, רבים משירי הטור השביעי התנשאו לפסגות של שירה נשגבת, והבולט שבהם הוא "מגש הכסף".

רוח הפלמ"ח

ב"מסביב למדורה", לא מספר אלתרמן על ניצחונות הפלמ"ח ולא על כיבושיו, אלא על רוח הפלמ"ח. היא, רוח הפלמ"ח, הייתה הגורם לניצחונות והיא גם הגורם למעמד הייחודי של הפלמ"ח.

מהם החומרים מהם נוצרה אגדת הפלמ"ח, על פי אלתרמן? בראש ובראשונה – הנכונות חסרת הגבולות של לוחמי הפלמ"ח להקדיש את חייהם לצרכי האומה. בשיר אחר הוא כינה זאת "הם נושאים את עמם עלי שכם"

מהם החומרים מהם נוצרה אגדת הפלמ"ח, על פי אלתרמן? בראש ובראשונה – הנכונות חסרת הגבולות של לוחמי הפלמ"ח להקדיש את חייהם לצרכי האומה. בשיר אחר ב"טור השביעי", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה", הוא כינה זאת "הם נושאים את עמם עלי שכם". ב"מסביב למדורה", הוא הגדיר זאת "את העול הפשוט מעפר הם נשאו בלי הבט אחורה". חלק בלתי נפרד מהרוח הזו הוא הרעות – "ורעות וקורבן לאין אומר".

מרכיב שני הוא העממיות והצניעות, הפשטות הסגפנית של הפלמ"חניקים. המרכיב השלישי – חיי התרבות שלהם, הווי המדורה. המרכיב הרביעי – העובדה שאותה חבורה של נערים הצמיחה סופרים ומשוררים, שהבולטים בהם הם חתני פרס ישראל לימים, משה שמיר, חיים גורי, חיים חפר (שבאותו שבוע פרסם שיר אחר במלאת שבע שנים לפלמ"ח – "בת שבע"), אהרון מגד ואחרים. גם את כתיבת השירה ואת תיעוד ההווי רואה אלתרמן כמשימה שהפלמ"ח לקח על עצמו, כמו כל משימה – "זהו טיב הפלמ"ח, הוא איננו משאיר, כל מלאכה לשלא משלנו" (אגב, יש הרואים בשורה זו גם ביקורת על הפלמ"חניקים, על התנשאות והדרה של ציבורים אחרים).

אלתרמן היה גאון ההיפוכים והאוקסימורונים, וגם כאן מופיע הפרדוקס – דווקא הצניעות והפשטות של הפלמ"ח, היא שהפכה אותו מורם מעם, חומר לאגדות. "בין חגיו הגדולים של הדור/ אין יפה מחגכם הצנוע" ודווקא הוא מעלה את הפלמ"חניקים על כַּן שמולו עומדת האומה ומשתחווה. אלתרמן, המתאר את חיי היום–יום הצנועים של הפלמ"חניקים, מבהיר ש"מדברים פעוטים נוצרות אגדות. זה החומר".

המשך ל"מגש הכסף"

אני רואה בשיר הזה המשך ל"מגש הכסף", אותו כתב חודשים ספורים קודם לכן. את "מגש הכסף", כתב אלתרמן בראשית מאורעות הדמים בארץ, אחרי החלטת כ"ט בנובמבר, כפרפראזה על משפט מנאום של חיים ויצמן: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". באותם הימים הקשים, אלתרמן, בחושו הנבואי, כתב על טקס הניצחון לאחר המלחמה. האומה תיכון לטקס, לברך על הנס האחד, אין שני, כשהיא "עוטה חג ואימה" (עוד אוקסימורון אלתרמני אופייני). והנה, יעמדו מולה נערה ונער, ויצעדו אל מול האומה. בסוף השיר, אומרים הנערה והנער לאומה: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

"מסביב למדורה" מתאר את הנערה והנער בדמותם של לוחמי הפלמ"ח. השיר מסתיים בשורה, המתארת אותו טקס, בו עומדת האומה מול הנערים שהיוו מגש הכסף: "למולכם האומה על ספו של הדרור משתחווה ובוכה"

"מסביב למדורה" מתאר את הנערה והנער בדמותם של לוחמי הפלמ"ח. השיר מסתיים בשורה, המתארת אותו טקס, בו עומדת האומה מול הנערים שהיוו מגש הכסף: "למולכם האומה על ספו של הדרור משתחווה ובוכה".

יש לזכור ששני השירים, הן "מגש הכסף" והן "מסביב למדורה", נכתבו בעיצומה של מלחמת קיום קשה, טרם הקמת המדינה, בתוך אי–הוודאות לגבי עצם היכולת לעמוד במלחמה. אלתרמן, המתאר כבר את טקס הניצחון, מעודד ומנחם ומפיח תקווה ואמונה בלב היישוב.

רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר, והוא בוצע בידי להקת פיקוד מרכז והסולנית דורית ראובני, בראשית שנות ה-70', לקראת יום העצמאות ה-25.

אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם.
לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ.
הָיָה לַיְלָה עָמֹק וְנוֹשֵׁם
כְּתָמִיד בְּנִיסָן–הַיֶּרַח.
וְיָשְׁבָה בּוֹ עֲדַת נְעָרִים בְּנֵי–בְּלִי–שֵׁם,
חֲשׂוּפֵי מַרְפְּקִים וָבֶרֶךְ.
הֵם הַקְשִׁיבוּ הַקְשֵׁב וְהַחֲרֵשׁ
אוֹ שִׁלְּבוּ בַּשִּׂיחָה דְּבַר–וִכּוּחַ.
לִפְנֵיהֶם, עֲלֵי רֶגֶל שֶׁל אֵשׁ,
מְדוּרָה חָגָה–נָעָה בָּרוּחַ.
לֹא יוֹתֵר. אַךְ בִּכְתַב הָאֻמָּה הָעִקֵּשׁ
אוֹתוֹ–לַיְלָה נֶחְרַת עֲלֵי לוּחַ.
אֶת הָעֹל הַפָּשׁוּט כְּעָפָר
הֵם נָשְׂאוּ בְּלִי הַבֵּט אָחוֹרָה.
לֹא תָּקַע לִפְנֵיהֶם הַשּׁוֹפָר,
לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל–חֹרֶף.
לֹא. בִּשְׁנֵי שַׁרְווּלִים הַקְּשׁוּרִים לַצַּוָּאר
רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף.
נַעֲלַיִם נֻקְשׁוֹת, יַלְקוּטִים,
סְעוּדָה שֶׁל זֵיתִים וּפְרִי–תֹּמֶר,
וְסִפְלֵי אָלוּמִינְיוּם קְמוּטִים
וְרֵעוּת, וְקָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר.
מַה נּוֹסִיף וְנִמְנֶה?… מִדְּבָרִים פְּעוּטִים
נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת. זֶה הַחֹמֶר.
מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר?
הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ.
בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר,
וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ…
זֶהוּ טִיב הַפַּלְמַח. הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר
כָּל מְלָאכָה לְ"שֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ"…
אֲבָל כָּכָה יֻגַּד נָא לֵאמֹר:
נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –
בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר
אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.
לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר
מִשְׁתַּחֲוָה. וּבוֹכָה. הֲבִינוּהָ.