היא הייתה הנאמנה שבנאמנים לדרך. נאמנה לדרכה, לאמונתה ולדרך שעמה הלכה מפלגתה לבחירות. אין עוד בנמצא ח"כים משיעור קומתה של גאולה כהן, שהלכה השבוע לעולמה
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ב-1979,כאשר גאולה כהן פרשה מתנועת החירות ומהליכוד, יחד עם הקבוצה הרעיונית–פוליטית שהקימה: חוג נאמני תנועת החירות, איש לא דרש ממנה להחזיר את המנדט. לא בליכוד ולא בשמאל. הכול ידעו, שאין שמץ של אופורטוניזם בצעדה זה, אלא ההפך הוא הנכון – היא הנאמנה שבנאמנים לדרך. היא נאמנה לדרכה ולאמונתה והיא הנאמנה לדרך שעמה הלכה מפלגתה לבחירות. גאולה כהן הייתה ח"כית בולטת מאוד, האישה היחידה בסיעת הליכוד ואילו דבקה במפלגה ובמנהיג, סביר להניח שבקדנציה שאחר כך הייתה מתמנה לשרה בממשלה. אך היא העדיפה את הנאמנות למצפונה ולדרכה. הכול ידעו שתוכה כברה. ההערכה אליה הייתה מקיר לקיר.
ב-1962, פרסמה גאולה כהן את ספרה "סיפורה של לוחמת". בספר, שאותו קראתי בנעוריי, סיפרה גאולה כהן את סיפורה כלוחמת חירות ישראל, במחתרת לח"י. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שבלשון המעטה לא היה מאוהדי האצ"ל והלח"י, "הפורשים" בלשונו, קרא את הספר, על פי המלצת חברם המשותף של גאולה כהן ושלו, איש הלח"י בעצמו, חבר קיבוץ שדה בוקר ושומרו האישי, יהושע כהן. הוא קרא אותו בשקיקה, בנשימה עצורה, כתיאורו. הוא לא יכול היה לעזוב את הספר וקרא אותו לאורך לילה שלם. בסיימו את קריאתו, ב-9:15 בבוקר, מיהר לכתוב לה מכתב ארוך, ארבעה עמודים צפופים. במכתבו, התווכח בן גוריון עם השקפת עולמה ולא חזר בו כהוא זה משיפוטו ההיסטורי את הלח"י. לצד המחלוקת, הוא הביע הערכה עמוקה לגאולה כהן עצמה, כפי שהכיר אותה מהספר. "קראתי ספרך מתוך החלטה פנימית לשכוח בשעת הקריאה כל אשר אני יודע על התקופה ההיא ולהתעלם מהשקפותיי המדיניות בימים ההם (והיום אני מכיר עוד יותר מאז באמתותן), ולראות הדברים שאת מספרת עליהם בעיניים שלך, ולחיות החוויות שלך כאילו הייתי במקומך את. בקריאת רוב פרקי הספר, זה עלה בידי. נעשיתי כאילו אחד מאנשי הלח"י בימים ההם, מסונוור כמוכם על ידי אהבה גדולה ונאמנה ועל ידי שנאה עמוקה ומוטעית, ולא בזכותי אני נהפכתי בשעת הקריאה לאחד מכם, אלא בזכות 'הלוחמת' המספרת 'סיפורה' בכוח אדיר, בלהט של אמת פנימית, צורבת, מאירה ומדליקה, הצובטת כל ההוויה כבמלקחיים של פלדה מחושמלת, וחייתי הדברים שאת מספרת כאילו עברו עליי, וכאילו הייתי אחד מחבריה".
בן גוריון, על ספרה "סיפורה של לוחמת": "קראתי ספרך בלב הולם, נרגש ונפעם, גואה ומעריץ ובכמה פרקים, היה נדמה לי כאילו אני שותף למעשים ולעושים. סערת הנפש של המעלים עצמם על העקדה גרפה אותי והרכנתי ראשי ביראת כבוד בפני מות הגיבורים"
רוב המכתב הוקדש לפולמוס עם יריבה אידאולוגית חריפה ולצדו, דברי שבח כנים, שיצאו מן הלב ונכנסו אל לבה: "קראתי ספרך בלב הולם, נרגש ונפעם, גואה ומעריץ ובכמה פרקים, היה נדמה לי כאילו אני שותף למעשים ולעושים. סערת הנפש של המעלים עצמם על העקדה גרפה אותי והרכנתי ראשי ביראת כבוד בפני מות הגיבורים של שני אליהו בקהיר ומשה ברזני ומאיר פיינשטיין ואחרים. והרגשתי היטב מה הייתה בשבילך הפתקה הקטנה שבה רק חמש מילים: 'לגאולה שלום מצינוק המוות – דב'. אי אפשר לקרוא ספרך, ויהי הקורא מי שיהיה, בלי רטט של קדושה והערצה, וגם אלה שחלקו וחולקים עד היום על תפיסתו המדינית של יאיר ותלמידיו, כמוני, כעל תפיסה מוגבלת, קצרת רואי ומתעלמת מהעיקר, מן ההכרח שיהיו שותפים לרחשי הנפש שהצלחת להביע בכוח אדירים עד כדי אכזריות של מסירות אין קץ לשליחותך".
שם סיפרה, "סיפורה של לוחמת", הולם את כל חייה. כל חייה גאולה כהן לחמה כלביאה על דרכה ועל אמונתה.
אי אפשר לרמות את הלב
בשנות השבעים, הקימה גאולה כהן את המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, שפעלה להנחלת מורשת האצ"ל והלח"י, תורת ז'בוטינסקי, מורשת יאיר (אברהם שטרן, מפקד לח"י) ושירת אורי צבי גרינברג. ב-1973, נבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד, פעלה בעיקר בענייני חינוך, בוועדת החינוך של הכנסת וכדוברת הראשית של הליכוד בנושא זה בדיוני המליאה. לאחר המהפך, ב-77', היא קיוותה להתמנות לשרת החינוך והתרבות (אז היה זה משרד מאוחד), אולם תיק החינוך נמסר למפד"ל.
לאחר ביקור סאדאת, פרסם בגין את תכנית השלום שלו, שכללה נסיגה מכל סיני (אך בשלב ראשון תוך השארת היישובים על מכונם, תחת ריבונות מצרית) ותכנית האוטונומיה לערביי יהודה, שומרון ועזה. גאולה כהן התנגדה בכל כוחה לתכנית והפכה לאופוזיציה בתוך מפלגתה ובקואליציה – אופוזיציה לוחמת, נחושה, נחרצת, חסרת פשרות. היא לחמה בהסכם קמפ–דיוויד, שכלל את עקירת יישובי סיני ובהסכם השלום עם מצרים.
כאשר בגין חזר מקמפ–דיוויד והציג את ההסכם בפני הכנסת, היא שיסעה את דבריו שוב ושוב. "אדוני היושב ראש", פנה בגין ליו"ר הכנסת, "אתה מוכן להגן עליי מפני חברת הכנסת גאולה כהן?"
גאולה לא נותרה חייבת: "אני מבקשת להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה".
בסופו של דבר, נאלץ יצחק שמיר, יו"ר הכנסת ומפקד הלח"י, מפקדהּ לשעבר של גאולה כהן, להוציאה מן הישיבה. הדבר חזר על עצמו כעבור חודשים אחדים, לקראת חתימת הסכם השלום, בדיון בנוכחותו של נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר. גאולה כהן נזהרה בכבודו של האורח, לא העלתה על דעתה להפריע לו, אך את נאומו של בגין שיסעה בשנית, ושוב, עד שמפקדהּ, יו"ר הכנסת, נאלץ להוציא אותה.
ראש האופוזיציה באותם הימים היה שמעון פרס. אולם האופוזיציה תמכה, ברובה, בהסכמי קמפ דיוויד ובהסכם השלום. לכן, מי שהייתה ראש האופוזיציה האמתית, הייתה גאולה כהן, עדיין חברת הליכוד. כאשר היא נאמה, כל חברי הכנסת הזדרזו למליאה, להאזין בקשב רב לנאום התוכחה שנשאה.
את נאומה בדיון על הסכם השלום היא פתחה במילים: "החגיגה נמשכת. כבר שנה ומחצה, מאז ביקורו של סאדאת, הולכת בארץ הזאת הילולה אחת מביכה ומבישה. קשה לדבר באווירה כזו, כשהחצוצרות מחרישות את האוזניים, כאשר התופים מטמטמים ומשתקים את המוח וכשברק המצלמות מסנוור ומעוור את העיניים.
מנאומה על הסכם קמפ דיוויד: "הנהגה באה והנהגה הולכת. עם ישראל בילה הרבה ממשלות והרבה מפלגות, הוא נשאר. מעיין כוחותיו דלל ואולי גם דלח, אבל לא יבש. זהו מעיין שמתמלא מחולייתו. הוא ישוב ויתמלא. אם יש צורך להתחיל הכול מבראשית – נתחיל מבראשית"
"רק את הלב אי אפשר לרמות, הלב ממשיך להלום בדאגה וחרדה ובלי חדווה. מחליטים שזו חגיגה, יש כללים, יש טקס, יש עניבות מעונבות, יש מחיאות כף, ורק… אל תפריעו לחתום בחדווה על גירוש יהודים, לחתום בחדווה על זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי, נא לא להפריע…" והיא סיימה את נאומה במילים: "הנהגה באה והנהגה הולכת. עם ישראל בילה הרבה ממשלות והרבה מפלגות, הוא נשאר. מעיין כוחותיו דלל ואולי גם דלח, אבל לא יבש. זהו מעיין שמתמלא מחולייתו. הוא ישוב ויתמלא. נכון, חבל על הזמן וזמן כאמור הוא גם מחיר. אבל חבל גם על כל דקה של אנחה. במקומה, דרושה אמונה, שאם יש צורך להתחיל הכול מבראשית – נתחיל מבראשית".
התחיה
לאחר חתימת ההסכם, המתינה גאולה כהן עוד חודשיים וחצי, בטרם פרשה מתנועתה. היא המתינה לוועידה ה-14 של תנועת החירות. חשוב היה לה להופיע בנאום בפני המוסד העליון של התנועה ושם להכריז על פרישתה. "התפטר, אדוני ראש הממשלה", היא קראה לו מעל דוכן הוועידה. באולם המלא מפה לפה, בבנייני האומה בירושלים, איש לא שיסע את דבריה, אף לא קריאת בוז אחת, ציפור לא צייצה. צירי הוועידה הקשיבו למשאה נבוכים, כואבים, משפילי עיניים. "מפלגת חירות לשעבר", היא דרשה את ראשי התיבות מח"ל. מפלגה שגדלה על "שתי גדות לירדן", היא אמרה, דוחפת אותנו לשתי גדות הירקון.
באולם המלא מפה לפה, בבנייני האומה בירושלים, איש לא שיסע את דבריה, אף לא קריאת בוז אחת, ציפור לא צייצה. צירי הוועידה הקשיבו למשאה נבוכים, כואבים, משפילי עיניים. "מפלגת חירות לשעבר", היא דרשה את ראשי התיבות מח"ל
גאולה כהן פרשה מחירות ומהליכוד והקימה את תנועת "התחיה", שמטעמה כיהנה כח"כית וכסגנית שר, עד 1992. עיקר הישגה היה חוק יסוד ירושלים בירת ישראל, שנחקק ביוזמתה. כאשר בגין הציג בפני הכנסת את חוק הגולן, ניגשה אליו גאולה כהן, שעמו לא החליפה מילה שנתיים וחצי ונישקה אותו.
לאחר סיום דרכה הפוליטית, הקימה את בית אצ"ג (המשורר אורי צבי גרינברג) ועמדה בראשו עד סוף ימיה. היא זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים.
בנעוריי, הצטרפתי לנוער "התחיה" ובבחירות הראשונות בהן הצבעתי, בחרתי ב"תחיה" ופעלתי במסגרתה. לאחר מכן, עמדותיי התמתנו, אך הערכתי למנהיגי התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר, נשארה כשהייתה. בתקופת המאבק על הגולן, זכיתי להכיר אותם אישית ולפעול בשיתוף פעולה עמם.
* * *
בהמנון לח"י "חיילים אלמונים", אותו כתב יאיר, מופיעות המילים: "משורה ישחרר רק המוות". שורה – שורת הלוחמים.
גאולה כהן הייתה לוחמת כל ימיה. ומהשורה והשירה, שיחרר אותה רק המוות.
יהי זכרה ברוך!
