הגיבורים שבינינו – השבוע, מתארחת בפרויקט הצילומי "הגיבורים שבינינו", של הצלם מיכאל גלעדי, יאנינה וולסקי, שתחגוג בחג הפסח השנה יום הולדת 91. נולדה במוסקבה, בריה"מ לשעבר, ב-6.4.1932
תיעוד וצילום: מיכאל גלעדי, בני יהודה, מרץ 2023. "הסטודיו לצילום" – דרך היין 316, אזור התעשייה קצרין. טל. 050-6475756
נולדתי לאבא רומן וולסקי שהוא הגיע אחרי המהפכה, לרוסיה מאוסטריה, כי היה עו"ד בין–לאומי לזכויות אדם, אבל סטאלין לא רצה כאלה. אז אבא היה אסיר פוליטי בתקופה של סטאלין והוא שם אותו במחנה אסירים, בדרום סיביר. היו מיליונים כאלה במחנות של סטאלין. אימא שלי הייתה סופי וילהלם, שעבדה כספרנית בספריה טכנית, במפעל גדול שקראו לו "דינמו", שמה בנו קרונות חשמליים, לפני המלחמה.
אני חייתי רק עם אימא, אבל היו הוראות מהמפלגה לפנות את כל הילדים ממוסקבה, כי פחדו שהגרמנים קרובים לגבול של עיר הבירה. אז אימא שלחה אותי עם סבתא מחוץ למוסקבה. חייתי שם שנה, ובגלל המלחמה, המפעל איפה אימא עבדה הפך למפעל לייצור טנקים. אז פינו אותם ואת כל המכונות של המפעל לאזור בדרום אורל/(Ural) בעיר מאוד קטנה בשם מיאס (Miass), איפה שהרכיבו את המפעל מחדש כדי לייצר טנקים למלחמה. בגיל תשע, זוכרת שחיים שלי נגמרו. לא חברים, לא בית ספר. לפני כן, למדתי לנגן על כינור והכול הפסיק. אין כלום. אין בית. סטאלין היה מספר אחד בדברים הרעים! עשה חוק שמי שמפונה בגלל המלחמה, לא יכולים לחזור הביתה. הוא פשוט לקח את הדירה ולקח הכול. חזרנו ב-1943, לדירה שלנו ואמרו לנו שאין לנו יותר זכאות על הבית שלנו.
ככה שרדנו. פשוט ככה, ממרק זנבות של פרות. הרבה אנשים היו הולכים לכפרים, לא היה כסף כי לא עבדו בגלל המלחמה, אז היו מחליפים כל מיני, תפוחי אדמה תמורת בגדים חמים, ממש סחר חליפין, כמו פעם, כדי לשרוד
היה ממש קצת אוכל, לא מספיק. היה דוד, אח של אימא, שהעבודה שלו היה מספק קופסאות שימורים של בשר לצבא הסובייטי, בתפקיד של מנהל אספקה לוגיסטית, לכל יחידות הצבא. בגלל העבודה שלו, הוא היה עובד ומגיע למשחטות קיימות ובונה משחטות חדשות. שם, כשפירקו ושחטו את הפרות, היו חלקים שלא השתמשו וזרקו לפח. אחד החלקים כאלה היה כמו הזנב. לקח זה, עשה חבילות ושלח לנו כל כמה זמן לאוראל ואימא הכינה עם זה מרק של זנבות. המרק היה מאוד עשיר עם הרבה שומן. ככה שרדנו. פשוט ככה, ממרק זנבות של פרות. הרבה אנשים היו הולכים לכפרים, לא היה כסף כי לא עבדו בגלל המלחמה, אז היו מחליפים כל מיני, תפוחי אדמה תמורת בגדים חמים, ממש סחר חליפין, כמו פעם, כדי לשרוד.
משחק עם נחש
בכל חדר בבית, היה סדינים באמצע ככה, מהתקרה, היה שתי משפחות מתחלקות בחדר אחד וכל משפחה צריכה להביא הביתה עץ לחימום. כל משפחה קיבלה לכמה שעות את הסוס המשותף, עם עגלה על מגלשה, כדי ללכת ליער לחתוך עצים, כדי לחמם את הבית. תמיד, ביער, השלג היה מגיע עד הבטן של מבוגר והסוס לא רצה ללכת ליער בשלג כל כך גבוה, אז נתנו לו מכות, שיתקדם. אני זוכרת, אימא ואני באמצע היער עם המון שלג מסתכלים איפה יש עצים צעירים, כי אין לנו כוח לחתוך עצים גדולים. אחרי שסיימנו לחתוך עצים, הסוס עם המגלשה ברח לנו לכיוון הכפר.
היה בית ספר, אבל לא זוכרת כלום מהתקופה, אין כלום שאני זוכרת. לא היה ספרייה עם ספרים לקרוא ולא היה משחקים. הייתי הולכת כל יום לטייל לבד, אבל היה לי שני חברים. הייתה לי תרנגולת, שנתתי לה קצת אוכל והיא רצה אחריי לכל מקום וגם היה כלב גדול שחור של מישהו, וזה היה גם חבר שלי. זוכרת איך בנים גדולים יותר ממני בנו משחקים. לדוגמה, הם היו מבקעים גזע עץ עם גרזן, עשו חריץ והרחיבו קצת ואז ילדים אחרים חיפשו נחשים ביער והיו מכניסים בחריץ נחש שנתפס שם ולא יכול להצליח לברוח ואנחנו הילדים מסתכלים איך הנחש נאכל לאט לאט על ידי הנמלים, עד שנשאר רק עור ושלד. זה היה משחק אחד שאני זוכרת.
אני לא זוכרת את יום הניצחון על הנאצים. זוכרת ב-1943, התחילו הנאצים לקבל מכות מכות ושלאט לאט הם נהיו חלשים יותר ויותר, עד שברחו כולם. רוסיה הורגת אנשים על ידי מזג אוויר, כי יותר מדי קר. רוסים יודעים איך להתלבש בחורף כזה, גרמנים לא.
אני גם זוכרת שאימא נפלה חולה. לקחו אותה באמבולנס מהמפעל והכי קרוב היה בית חולים ב-16 ק"מ נסיעה ואני נשארתי לבד. יום אחד, כשהייתי בת עשר, הלכתי למפעל וביקשתי מהמנהל שייקח אותי לאימא. הוא ענה לי אל תפריעי לי היום בעבודה, תבואי מחר. למחרת, לא הלכתי אליו שוב והלכתי מהמפעל דרך היער לבית החולים בכפר אחר, לאימא, במשך 16 ק"מ ברגל, שבעצם גיליתי שזה היה רק בקתה מעץ, לבד. פעם אחת, אני זוכרת, שמעתי מישהו, גבר גדול, הולך אחריי ביער. כל כך פחדתי ולא הסתכלתי אחורה, עד שהגעתי לבית החולים. אימא רואה אותי ושואלת מיד "מי לקח אותך?". עניתי: "אני באתי לבד", אימא התעלפה בגלל מה שסיפרתי, אבל אני נשארתי אצלה. נתנו לי איזה אוכל קצת, עד שחזרתי ביחד עם אימא למפעל.
חזרנו לבד, רק אימא ואני בקרון הרכבת, ריק בחזרה למוסקבה. אבל לאן ללכת? לא היה מקום. הייתה גם אחות של אימא במוסקבה, אבל היה מלא אנשים בבית שלה. נשארנו רק שלושה ימים אצלה. מצאנו אחד חדר קטן, גודל ארבעה מטר מרובע, היה רק מקום למיטה ושולחן קטן
לא הייתי ילדה
אח של אימא, זה ששלח לנו את הזנבות, סידר לנו ניירת לחזור בכל זאת למוסקבה, בגלל שפעם בבריה"מ לא יכולת לנסוע חופשי מעיר לעיר. אני זוכרת, בקיץ של שנה 1943, חזרנו לבד, רק אימא ואני בקרון הרכבת, ריק בחזרה למוסקבה. אבל לאן ללכת? לא היה מקום. הייתה גם אחות של אימא במוסקבה, אבל היה מלא אנשים בבית שלה. נשארנו רק שלושה ימים אצלה. מצאנו אחד חדר קטן, גודל ארבעה מטר מרובע, היה רק מקום למיטה ושולחן קטן. אז, זה היה טוב מאוד ברוסיה נחשב. חודש חודשיים, גרנו שם כי היה מותר רק שלושה חודשים לגור עם ניירות זמניים. כל פעם, הלכנו לתחנת משטרה לקבל חותמת לעוד חודש, אני ואימא הולכים ממשטרה למשטרה כדי לקבל. אי אפשר לעשות חברים, כי עוברים מקום כל כמה חודשים. לא הייתי ילדה. לא בגלל הגרמנים, אלא בגלל המערכת הסובייטית. בגלל הסדר שלהם.
אבא ז"ל נפטר במחנה האסירים בסיביר, ב-1945, לקראת סוף המלחמה. אחרי זה, אימא פגשה במקרה מישהו, חבר מלפני המלחמה והוא אמר לה בואי להתחתן ותקבלי אישור לגור אתי, תקבלי חדר וככה נכנסנו לכמה זמן. אנחנו חיינו שם שנתיים.
אחרי שנים, הק.ג.ב (K.G.B.) אמרו סליחה על אבא, שבן אדם מת במחנה אבל לא היה אשם ושהכול היה טעות שלהם ונתנו משכורת חודשיים לכל אחד במשפחה שלנו. ככה חיינו במוסקבה. ב-1964, נולד בן שלי דני וגרנו שם עד 1972, כשעלינו לארץ. היינו בין הראשונים שיצאו מבריה"מ, כי בזמן קצר היה אפשרות לעזוב ואני קפצתי מיד עם אימא שלי והבן שלי דני.
היינו כאן במלחמת יום כיפור, אבל ב-1975, עזבנו את הארץ לקנדה וחזרתי ב-1995, בחזרה לירושלים והבן דני חזר לבני יהודה. אבל היה קשה להיפגש בינינו, אז עזבתי את ירושלים ובאתי לגור לידו, כאן בבני יהודה, ברמת הגולן.
