בטח ובטח בערב ראש השנה. אימא מיד האיצה בי לבקר באטליז ("לא יישאר לך") ולהשיג את הבלאח ("יש לך איפה לקנות?"). למרות שאני תכף בת 50, ההורים שלי עדיין דואגים לי כאילו אני עדיין הילדה הקטנה שלהם
השבוע, כשהייתי אצל הוריי, אימא התעניינה איך אני עם ההכנות לחג. האמת היא שאני אף פעם לא מאלה שמתארגנים כל כך מוקדם והשנה, במיוחד, ראש השנה כל כך ארוך, והמלחמה והאווירה ורק מהמחשבה על כל הארוחות שצריך לבשל אני מתעייפת. אבל בסוף, ברגע לפנֵי, כמו תמיד, אני אכנס במרץ למטבח ואדאג שיהיו ריחות טובים ומפנקים של אוכל ומאפים של בית.
למרות שלפעמים כל המאמץ הזה לבשל כל כך הרבה מרגיש לי מוגזם והייתי שמחה לקנות אוכל מוכן, שמישהו אחר בישל. אני יודעת שהילדים שלי אוהבים אוכל של בית וכשיושבים מסביב לשולחן והם מבסוטים מהאוכל של אימא, כלומר שלי… זה משמח אותי ושווה את המאמץ. אז בהמשך לאימא שלי והדאגה שלה, הזכרתי לה שיש עוד שבוע ואין מה להילחץ… אבל, היא אמרה, בצדק, שעדיף כבר לעשות את הקניות, שלא יהיו חוסרים. "למשל, בשר ראש אצל הקצב לא יישאר לך. אנשים קונים מוקדם".
למרות שאני תכף בת 50, ההורים שלי עדיין דואגים לי כאילו אני עדיין הילדה הקטנה שלהם. לפעמים זה דווקא נחמד ומחמם את הלב. גם אני עדיין אוהבת להתפנק על האוכל של אימא. "ומה עם הבלאח, יש לך איפה לקנות?", היא המשיכה להתעניין. בלאח בערבית זה תמרים צהובים יבשים, שאנחנו נוהגים לאכול בראש השנה ולברך עליהם שהחיינו. לא הרבה אנשים מכירים או אוהבים את הסוג הזה, אבל אצל התוניסאים זה התמרים האהובים, מבחוץ יבשים, מבפנים טעם מיוחד. כילדה לא אהבתי אותם ועם השנים, אני אוהבת אותם יותר ויותר. היום אפשר לקנות אותם בכל סופרמרקט, אבל בזיכרונות הילדות שלי, אלו התמרים של הדודה שטרינה ז"ל (אסתר), שהיא אחות של אימא שלי. היא נפטרה לפני קצת יותר מחודש. אישה מלאת חיים שידעה לשמוח לצחוק וליהנות ותמיד תמרים של ראש השנה יזכירו לי אותה. ליד הבית במושבה יבנאל, היה להם מטע של תמרים ומדי שנה, לפני החגים, היא והדוד שושן, האיש שלה זכרו לברכה, היו מגיעים לשוק בצפת למכור את התמרים שלהם.
למרות הכול
תושבי צפת של ילדותי, שרבים מהם היו תוניסאים ואוהבים קניות בשוק, הכירו אותם והיו מצפים להם בתקופה הזו שלפני החגים, כדי לקנות מהם את התמרים. גם בגלל שאהבו אותם וגם תמיד אמרו שהתמרים שלהם הכי משובחים. על התמרים מברכים בראש השנה ובסוכות תולים אותם לקישוט בסוכה. ככה, במהלך החג, הם הופכים בשלים ואז אוכלים אותם, למרות שאני אוהבת אותם יבשים.
מיד כשיצאתי מבית הוריי, קפצתי לסופר לקנות את הבלאח, שלא ייגמר לי עד ערב החג. כי אין כמו עצות טובות של אימא וגם כדי שלא תגיד לי אחר כך "אמרתי לך". אז רגע לפני השנה החדשה, תמרים כבר יש, רימונים אדומים מחכים שנקטוף אותם מהעץ בחצר, קניתי גם דבש תוצרת הגולן ותפוחים מהמטעים של יונתן ועד ערב החג, הכול יהיה מוכן. כשנברך השנה על התמרים, "יהי רצון מלפניך אלוהינו ואלוהי אבותינו שייתמו שונאינו, אויבינו וכל מבקשי רעתנו", נתכוון לזה מכל הלב, כי זה איחול שכל כך משמעותי השנה. ואני גם אזכר בדודה שלי שטרינה ובשמחת החיים התמידית שלה. גם כשהיו אתגרים בחייה, מן הסתם כמו לכולנו, תמיד שמרה על מצב רוח טוב, על ארשת פנים טובה וחיוך והשתדלה לחיות את החיים בשמחה. טיילה, בישלה, אירחה, אהבה, שרה, רקדה ושידרה טוב. בעיניי, זהו מסר עוצמתי כל כך לתקופה.
אין לנו שליטה על המלחמה ועל האויבים שלנו ועל המהלכים הצבאיים… אנחנו כן יכולים להתפלל ולקוות שייתמו אויבינו ושיחזור השקט. אנחנו צריכים לזכור שיש לנו שליטה על התודעה ועל הבחירות שלנו ועל המחשבות. למרות הכול, אני מקווה ומייחלת שנצליח לחגוג את השנה החדשה בשמחה ובבשורות טובות.
שנה טובה ומבורכת!
