שנת תשפ"ד הייתה הקשה לעם היהודי מאז השואה, בטח מאז הקמת המדינה. מה לא עברנו. הגרזן שאחזנו ב-6 באוקטובר, איש כלפי אחיו, הפך לרוח הישראלית במיטבה ב-8 באוקטובר, איש למען אחיו. ועכשיו, מה? נדמה שחוזרים, שוב, לרוח ה-6 באוקטובר. איש השנה, "האיש שלטוב, או לרע, השפיע יותר מכול על אירועי השנה החולפת", הוא רב-המרצחים בן-המוות יחיא סינוואר
אשתקד, במאמר איש השנה תשפ"ג, שבה בחרתי כאיש השנה את יריב לוין, כתבתי: "שנת תשפ"ג הייתה השנה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל".
שלושה שבועות לאחר מכן, הקביעה הזאת כבר לא הייתה רלוונטית.
השבת השחורה, שמחת תורה, 7 באוקטובר, היום המר והנמהר הזה, הוא היום הנורא ביותר בתולדות המדינה, שאירע בו האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. יום שקדם לו מחדל ביטחוני ומדיני מופקר, הייתה בו התקפת רצח, חטיפה ואונס אכזרית מאין כמותה, היו בו כשל וקריסה של צה"ל, הייתה בו התאדות של המדינה ומוסדותיה האזרחיים.
בפירמידת מסלו של הציונות, השלבים העליונים הם שיבת העם היהודי למולדתו, ריבונות לעם היהודי, תחיית השפה העברית והתרבות העברית, ממלכתיות ודמוקרטיה, חתירה לחברת מופת שתהיה אור לגויים. אבל הבסיס התחתון של הפירמידה, בסיס היסוד, הוא היות מדינת ישראל המקום הבטוח לעם היהודי. מקום שיהודים לא יֵירדפו בו. מקום שלא יהיו בו פוגרומים. מקום שלא יהיה בו… 7 באוקטובר. מדינת ישראל קיימת כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. צה"ל קיים כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. ממשלה נבחרת כדי שלא יהיה 7 באוקטובר. ראש הממשלה נבחר בראש ובראשונה כדי להבטיח, בשִכבו ובקומו, שלא יהיה 7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר הכול קרס.
7 באוקטובר הוא קו פרשת המים של מדינת ישראל. לאן הולכים מכאן? זה תלוי רק בנו.
צריכים תורה חדשה
כתב המשורר הרב אלחנן ניר:
עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה
עַכְשָׁיו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה.
עַכְשָׁיו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה
וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת
וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁיו
חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה
וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ
וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ
וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה
וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ
וּמִלִּים חַדְתִּין־עֲתִיקִין
וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת־עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר,
וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה.
כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי
וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת
וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת
וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁיו הַכֹּל
נִתָּן.
אחד המאפיינים הבולטים של תולדות הציונות, הוא יכולתה לצאת מהקשים שבאסונות והחורבנות מחוזקת ונרתמת לתקומה. גל הפוגרומים בדרום-מערב האימפריה הרוסית, בשנים 1881-1882, המכונה "סופות בנגב", הביא לעלייה הראשונה, ראשית תקומתו של המפעל הציוני בארץ ישראל. הפוגרום בקישינב, ב-1903, הביא לעלייה השנייה, שבה עוצבו פני היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל בראשיתה ובה צמחה הנהגתה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. המקרה המאלף ביותר הוא הקמתה של מדינת ישראל, שלוש שנים לאחר השואה.
השבר של 7 באוקטובר עשוי להיות גם הזדמנות, לכתוב תורה חדשה, כפי שהציע הרב ניר. לעשות ריסט ולפתוח דף חדש. לבנות מחדש את מדינת ישראל כמדינה טובה יותר, כחברה טובה יותר.
הגולם קם על יוצרו
מאבק איתנים מתרחש לאורך השנה האחרונה ובימים אלה ממש, בחברה הישראלית.
איני מתכוון למאבק בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי המהפכה המשטרית, בין תומכי ומתנגדי עסקת החטופים ואפילו לא בין רק-ביבי לרק-לא-ביבי.
אני מתכוון למאבק בין רוח שישה באוקטובר לרוח שמונה באוקטובר.
בשבעה באוקטובר קרה לנו האסון הנורא ביותר מאז השואה – הטבח בנגב המערבי. קדם לו המחדל המדיני והביטחוני הגדול בתולדות המדינה. זהו מחדל רב-שנים ואחראים לו ראשי הדרג המדיני וראשי הדרג הביטחוני. אלה ואלה חייבים ללכת הביתה.
אולם מה שהביא לטבח 7 באוקטובר לא היה רק המחדל המדיני והביטחוני החמור, אלא לא פחות מכך רוח הפילוג והשנאה בחברה הישראלית, שהעבירה מסר של חולשה והתפוררות, שידרה לאויבינו מסר של התגשמות חזון "חברת קורי העכביש" של נסראללה. בשיא המשבר, כאשר דומה היה שאנו על סף מלחמת אחים, האויב המשחר לטרף עט עלינו והמיט עלינו את הטבח בשמחת תורה.
תמונת החברה הישראלית ב-6 באוקטובר הייתה של שני מחנות זהותיים שבטיים, לעומתיים זה לזה, שונאים זה את זה, נלחמים זה בזה, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו, והופך לבייס שמשסע את מנהיגיו להקצנה, למלחמה במחנה השני, שכבר אינו יריב אלא אויב, לחוסר נכונות להתפשר. אותם מנהיגים הם שיצרו את הבייס כי הם נבנו מהשנאה הזאת, אבל איבדו שליטה והפכו למשרתיו. הגולם קם על יוצרו.
אגדות מטורללות וחסרות שחר על איזה "דיפ-סטייט" מדומיין שמושך בחוטים ושולט במדינה; הפרוטוקולים של זקני האליטות, הביאו מחנה אחד לשנאה יוקדת למערכת המשפט, לתקשורת, לאקדמיה ולמערכת הביטחון, השנאה הולידה את המהפכה המשטרית של יריב לוין. במקום רפורמה קונסטרוקטיבית, הדרושה למערכת המשפט, לוין הביא מהפכה רדיקלית פופוליסטית, שבשם "רצון העם" ניסתה למוטט את מערכות מדינת החוק. לוין הלך עם הראש בקיר והכשיל כל פשרה, יהיה המחיר שעם ישראל ישלם כאשר יהיה.
מנגד קם מחנה, שיצא להגן על מערכות המדינה, אך נגרר אחרי הקיצונים, המתלהמים וחסרי האחריות ודרדר את המאבק הצודק אל סף אנרכיה – איומים בסרבנות המונית, שהנה הרמת יד גסה על הדמוקרטיה ופגיעה אנושה בביטחון ופשעי שנאה דוסופוביים כלפי מתפללים במרחב הציבורי בת"א.
מלחמת הציונות
גורמים אחראים בחברה הישראלית עשו מאמץ עליון לגשר בין הנִצים ולהביא לפשרה הוגנת ומכובדת, שתתקן את הליקויים במערכת המשפט, בלי לשפוך את התינוק עם המים. פשרה שתגבש הסדרה ראויה של מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. כאשר ישבו נציגי שני הצדדים, יחד עם אותם גורמים אחראיים, בתוך החדר בבית הנשיא, הם התקדמו מאוד לקראת פשרה. ברגע שיצאו החוצה ממפתן בית הנשיא, וחזרו אל הבייס שלהם, הם חזרו לעמדת המוצא הקיצונית. כך בשני המחנות.
כך, כשהחברה הישראלית שסועה ומדממת, בשיא חולשתה, עט עליה האויב החמאסי, אלפי הרוצחים, האנסים, המציתים והבוזזים, וביצע בה את זממו.
ב-8 באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד בלב אחד, למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב ברע. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. מלחמת העולם החופשי.
עם ישראל התעורר כארי להגן על חייו ועל קיומו. גילויי גבורה בלתי נתפסים הפעימו את לב החברה. שיעור ההתגייסות למילואים הגיע ל-150%, כלומר כשליש ממאות אלפי המילואימניקים הם בעלי פטור, שהתעקשו לחזור ולהתנדב ולחרף את נפשם על הגנת המולדת. ישראלים מכל העולם עזבו הכל ועלו על הטיסה הראשונה לישראל כדי לזנק אל תוך התופת.
דור הלוחמים, שכונה בלעג "דור הטיק-טוק", ונתפס כדור שטחי ורדוד שכל עולמו נמצא במכשיר הנייד בכיסו, התגלה כדור מופתי, העולה על קודמיו באחריות הלאומית, במסירות, בנחישות ובהקרבה. אנשים שתמול שלשום עמדו משני צדי המתרס – יד איש באחיו, לחמו ברעות זה לצד זה, נכונים להקריב את חייהם ללא היסוס למען מי שאך אתמול נתפס כאויב. גילויי ההתנדבות האזרחית של המוני ישראלים, שעזבו הכול כדי לעזור לחיילים, למפונים, למשפחות החטופים, שהתנדבו להסברה ולחקלאות, הרקיעו שחקים. החברה האזרחית התגלתה במלוא הדרה וחיוניותה והחליפה את המדינה שכל מערכותיה קרסו.
"יחד ננצח" – זו הייתה רוח העם. רוח של אחדות. רוח של אהבת אחים. רוח של "אנחנו עם של גיבורי-על". רוח של "עם ישראל חי". רוח של "לא מנצחים אותי כל כך מהר". אשרי העם!
הרוח הישראלית במלוא תפארתה. רוח 8 באוקטובר.
שוב, יד איש באחיו
אבל רוח 6 באוקטובר לא נעלמה. ככל שהתרחקנו מיום הטבח, היא חזרה והכתה בנו. מצד אחד, ראש הממשלה, שביוהרה בלתי נתפסת, נמלט בפחדנות מאחריותו ומפעיל תעשיית שקרים והסתה להפצת תאוריות קונספירציה מטורללות ועלילות דם נגד צה"ל והשב"כ, מערכת המשפט וכד', שעלילות הדם האיומות והנוראיות נגד העם היהודי לאורך הדורות מתגמדות לעומתן. שר המשפטים מנסה בכל כוחו להוביל אותנו, בעיצומה של מלחמה, למשבר חוקתי. שרים חזרו לקדם חוקי ג'ובים שיאפשרו להם למנות מקורבים לקבלני פריימריז לתפקידים בשירות הציבור, כאילו לא די בקריסת השירות הציבורי ב-7 באוקטובר. הם ממשיכים לקדם חוקי השתמטות המונית ומימון ההשתמטות בידי משלמי המִסים, גם כאשר אנו נוכחים בהכרח הקיומי, פשוטו כמשמעו, להגדיל באופן משמעותי את צה"ל, שצריך להיות צבא גדול, חזק, חכם ומנצח.
מנגד, מהרגע הראשון, היו מי שניסו למנף את השבר הנורא של השבעה באוקטובר להמשך חרחור מלחמת אחים, להעמקת הקרע. הם הפכו את הסוגייה הקונצנזואלית ביותר – החטופים – לסוגיה פוליטית, תוך חיבוק-דב ציני למשפחות החטופים והפכו את הסוגייה קרדום לחפור בו לחידוש הקרע. הם משסים נגד ראש הממשלה ומאשימים אותו ברצח החטופים, לא פחות.
שוב, יד איש באחיו. שוב שנאת אחים. שוב קונספירציות ועלילות. שוב מכונות רעל על סטרואידים. משפחות חטופים נגד משפחות חטופים. משפחות שכולות נגד משפחות שכולות והאויב, המשחר לטרף, שוב רואה אותנו בשפל חולשתנו, שסועים ומדממים.
שבועות אחדים לאחר 7 באוקטובר, פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר תחת הכותרת "ברית קלמנזון". במאמר, העליתי על נס את דמותם של בני משפחת קלמנזון, מעתניאל, שבשמחת תורה עזבו הכול, מיהרו לבארי, זינקו אל תוך התופת, חילצו למעלה ממאה איש ואלחנן נפל בקרב. ראיתי בהם סמל לרוח הישראלית היהודית במיטבה וסמל ראוי לברית הגשמת הציונות שיש לכרות בין ההתיישבות העובדת לבין הציונות הדתית, שתהיה המסד להתחדשות החברה הישראלית על בסיס ערכי היהדות, הציונות, הממלכתיות, הדמוקרטיה והרעות.
כל כך קיוויתי, שרוח 8 באוקטובר תהיה הרוח החדשה המנשבת במדינת ישראל. כל כך הייתי שמח לבחור באלחנן קלמנזון, דמות המופת, לאיש השנה תשפ"ד. אך אילו זו הייתה הבחירה שלי, הייתי עושה שקר בנפשי. כי למרבה הצער, רוח 6 באוקטובר, הגם שאינה מייצגת את הרוב, שלמרבה הצער בוחר להיות דומם, היא היום הרוח השולטת בחברה הישראלית, כאשר שני אגפיה הקנאים ממשיכים לדרדר אותנו אל עברי פי פחת.
ברית גורל
המציאות הזאת היא ניצחון גדול לטבח. היא ניצחון לחמאס. היא ניצחון לחיזבאללה. היא ניצחון לאיראן. היא ניצחון לסינוואר. הוא אף התקדם, לאחר חיסול הנייה, לראש הלשכה המדינית של חמאס והוא המנהיג הבלתי מעורער של הארגון. למרבה הצער, איש השנה תשפ"ד הוא יחיא סינוואר.
כמעט שנה לאחר הטבח, סינוואר בחיים, שלטון חמאס לא מוטט, הוא ממשיך להחזיק בחטופים, הוא ממשיך להתל בנו במו"מ עקר. אנחנו חזרנו לסורנו, לרוח 6 באוקטובר.
ב-2011, שחרר בנימין נתניהו מהכלא את יחיא סינוואר, יחד עם 1027 מחבלים ובהם 280 רוצחים, בעסקת שליט המופקרת. סינוואר, רב-המרצחים, היה מנהיגם של המחבלים האסירים. אפילו בקרב המחבלים שמו מעורר אימה והוא כונה "הקצב מחאן יונס".
ביום שחרורו של סינוואר, 18 באוקטובר 2011, החלה הספירה לאחור לעבר טבח השבעה באוקטובר 2023. היותו של יחיא סינוואר לאיש השנה, היא סמל למצב הביש שבו אנו נמצאים.
זה מייאש. מייאש!
אך אסור להתייאש. אסור להתייאש, כי יש תקווה.
גם כעת, כשדומה שידם של הכוחות הצנטריפוגליים שמשסעים וקורעים את החברה על העליונה; כשנראה שרוח 6 באוקטובר שבה והשתלטה, אני אופטימי ומלא תקווה.
אני אופטימי כי אני מאמין שרוח 8 באוקטובר לא נעלמה. רוח האחדות הלאומית, הרוח שמבינה שהאויב נמצא בטהרן, בעזה ובביירות, לא בקיסריה ולא בקפלן, קיימת בתוכנו.
רבים בציבור הישראלי, אני משוכנע שהם רוב הציבור הישראלי, סולדים מהקיצוניות, מתרבות השקר, מהשנאה ומההסלמה. רוב הציבור הבין ב-7 באוקטובר, שכרותה בינינו ברית גורל, גורל משותף, שכן האויב אינו מבחין בין ימין ושמאל, מזרחי או אשכנזי, דתי או חילוני. הם מבינים, שאין די בברית גורל, אלא כדי להביא לתקומת החברה הישראלית יש צורך בעיצוב ברית ייעוד ציונית, ממלכתית ודמוקרטית של המיינסטרים הישראלי, הרוב הדומם, הרוב השפוי, שישבור את משטר המחנות המפריד ומשסע ומקצין, וידחק את הקנאים, שורפי האסמים, לשוליים ואל מחוץ למעגלי ההשפעה.
הרוב הזה דומם עדיין, אך יש גורמים אחראיים שנוטלים אחריות לאומית, משמיעים את קולו ולאט לאט מארגנים אותו. במאבק האיתנים בין רוח 6 באוקטובר לרוח 8 באוקטובר, אני משוכנע שרוח 8 באוקטובר תנצח. אין לה ברירה, אלא לנצח.
תכלה שנה וקללותיה! תחל שנה וברכותיה!
אורי הייטנר
הערה: מאז 2006, אני מפרסם מדי שנה כתבת איש השנה, ב"שישי בגולן". איש השנה הראשון היה נסראללה ומכך יכול כל קורא להבין שאיני בוחר את האיש שאני תומך בו, או מזדהה עמו, אלא את "האיש שלטוב, או לרע, השפיע יותר מכול על אירועי השנה החולפת".
שנת תשפ"ד הייתה השנה הקשה בתולדות המדינה, בשל טבח השבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". נאמן למסורת העיתונאית הרצינית, ברוח המגזין "טיים", שהיא נר לרגליי בכתבה השנתית הזאת, בחרתי באדם הנתעב עלי אדמות – יחיא סינוואר, לאיש השנה. אם בדרך כלל אני מתלבט בין מספר מועמדים לתואר, השנה לא היו לי כל לבטים. הבחירה היא מובנת מאליה ואינה יכולה להיות אחרת.
חשוב לי להבהיר, שכמו בכל שנה, אין המדובר באיש השנה של ״שישי בגולן", אלא בבחירה שלי ושל מדורי "דברים שרציתי לומר". כל האחריות היא עליי ועליי בלבד. נאמן לעקרונותיי ולאתיקה המקצועית שלי, אני עומד מאחורי הבחירה.
