הגדולים לא מגיעים לשבת, האיש עבד בערב, אז הלכתי עם הקטנה להופעה של יובל דיין. נהנינו, אבל מה הקטע עם הופעות חיות, צפופות ודביקות? זהו, שיש קטע. זה קצת כמו קפה
במזל טוב, הבכורה חוגגת השבוע יומולדת. אני מתרגשת מחדש בכל יום הולדת של הילדים שלי. בכל זאת, אני חלק משמעותי מהגעתם לעולם ואני כל כך אוהבת להיות האימא שלהם ולחגוג אתם. הבכורה הרי הייתה הראשונה להפוך אותי לאימא ובכל שנה, אני מודה לה', וגם לה, על הזכות הגדולה הזאת, להיות אימא שלה ושל אחיה.
בשבוע שעבר, ביום חמישי, היא הודיעה שלא תגיע לשבת. תקופת מבחנים ולחץ והחברות נשארות. גם החייל אמר שהוא לא יודע אם ישתחרר. מצאתי את עצמי מבואסת שהם לא מגיעים לשבת. בזבזתי את יום חמישי בתחושת כובד שכזאת, אני כל כך אוהבת אותם לידי. אני יודעת שאני צריכה לשחרר, ואני משחררת, ועדיין, ביום חמישי האחרון, הייתי קצת מבואסת.
בערב, האיש עבד ולמרות שלא הייתי במיטבי, החלטתי ללכת עם הקטנה להופעה של יובל דיין. חשבתי על זה שכשכולם היו צעירים יותר, ובבית, הלכנו למופעים יחד ועכשיו, כל אחד בעיסוקיו ונשארנו אני והקטנה וההמונים, עם יובל דיין חוגגות ערב על הדשא. מהר מאוד נכנסנו לאווירה וכמו שתי חברות טובות, עמדנו שם, בליל חמישי, עם מזג אויר מושלם, שרות, מניפות ידיים, מוחאות כף, מרקדות קצת ושמחות.
אני מתלבטת עם עצמי וחושבת מה הקטע ללכת להופעה ולעמוד על הדשא בצפיפות, כשמדי פעם עובר מישהו ודורך לי על הרגל, ילדים מנופפים עם הפלאפונים ומשגעים אותי והאמן רחוק כל כך ממילא, אז למה לא לראות הופעות חיות בטלוויזיה?
לא פעם, אני מתלבטת עם עצמי וחושבת מה הקטע ללכת להופעה ולעמוד על הדשא בצפיפות, כשמדי פעם עובר מישהו ודורך לי על הרגל, ילדים מנופפים עם הפלאפונים ומשגעים אותי והאמן רחוק כל כך ממילא, אז למה לא לראות הופעות חיות בטלוויזיה? אבל בכל פעם מחדש, אני מגיעה להופעה ומגלה שאין כמו הדבר האמתי: האורות, האנרגיות מידבקות והאמן שיוצא מגדרו לאפשר לנו את החוויה. כשאנחנו עומדים על הדשא, משחררים את כל המחשבות ושרים, הלב מתמלא שמחה.
זה קצת כמו הקפה. יש לי בבית מכונה עם קפסלות טובות שאני מאוד אוהבת, אבל כוס קפה בבית לא משתווה לחוויה של כוס קפה בבית קפה, עם האווירה, עם היציאה מהבית, שעושה משהו אחר להרגשה.
להתענג על הרגעים היפים
בכלל, החוויות שאנחנו אוספים בחיים יש להן משמעות עצומה על תחושת האושר שלנו ומיצוי החיים כהלכה. הלכתי השבוע עם הקטנים לסרט. שנים לא הייתי בקולנוע, כי מה רע לראות סרט בסלון, עם פופקורן ורגליים על השולחן? אבל כל כך נהניתי מהבילוי המשותף שלנו. זה היה סרט מצחיק, אז גם צחקנו הרבה והצפייה בסרט עם הרמקולים והמסך הגדול, אין ספק שזאת חוויה אחרת לגמרי. מה שאני בעצם רוצה להגיד בכל הסיפור הזה הוא שבתוך שגרת היום–יום והחיים, אנחנו יכולים לשקוע לתוך מצבי רוח משתנים, בגלל כל מיני עניינים. מצד שני, אנחנו יכולים לבחור לחוות, לשמוח וליהנות מהרגעים היפים והפשוטים, שעושים לנו טוב. לאסוף חוויות משותפות ולנצור אותן בתוכנו ולהתענג על הרגעים היפים שבחיים.
הגעגוע לילדים הרחוקים? אני עובדת על עצמי ללמוד לשחרר לשמוח שטוב להם ובכל זאת, לצפות שיגיעו כמה שיותר. אז החייל בסוף הגיע בשבת שעברה והיה שמח וכיף ובישלתי ופינקתי והבכורה תגיע השבת. אופה לה עוגה יפה ליומולדת ואבשל לה את האוכל שהיא אוהבת, כי היא כבר הזכירה לי, לא פעם השבוע, שהיא מתגעגעת לאוכל של בית והיא זקוקה לקצת פינוק בתוך תקופת המבחנים.
אני, מה אני הכי אוהבת? לראות אותם שמחים, בריאים, מצליחים ומאושרים ולשמוע אותם מתגעגעים ולחכות להם בבית, עם מה שהם אוהבים ולחגוג אתם את החיים ואת העובדה שהפכו אותי לאימא גאה ושמחה. אז מזל טוב לאוראלוש, הבכורה שלי, שתגשים את כל משאלות לבה בברכה ושמחה ושה' ישמור אותה ויגן עליה ועל כולם.
