ה-26 במרץ, 2000, הוא תאריך שיישאר לנצח בזיכרון. באותו היום, בז'נבה, ישבו קלינטון ואסד האב לדון בהצעתו הסופית של רה"מ ברק. "הכול גמור", אמרו כולם בתקשורת
חלפו עשרים שנה, אך את 26 במרץ 2000 אני זוכר כאילו היה אתמול. ביום זה, נערכה בז'נבה פגישת פסגה בין נשיא ארה"ב, קלינטון לבין נשיא סוריה, חאפז אל–אסד, אביו של הנשיא הנוכחי. בפגישה זו, הציע קלינטון לאסד את הצעתו הסופית של אהוד ברק, אז ראש ממשלת ישראל, להסכם שלום עם סוריה.
בשעת הפגישה, ערכנו, ועד יישובי הגולן, הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בת"א. לא הייתה זו הפגנת ענק כמו "אם כל ההפגנות" בכיכר רבין והרחובות סביבה, בהשתתפות מאות אלפי אזרחים, חודש וחצי מוקדם יותר. הייתה זו הפגנה צנועה של מאות משתתפים. כותרת ההפגנה הייתה: "אל תתערב, חבר". כותרת זו הייתה פרפרזה על מילות הפרדה של קלינטון לרבין, אחרי הרצח: "שלום, חבר". הייתי בין הנואמים בהפגנה זו.
אני זוכר היטב את הדרך הלוך, לתל אביב ואת הדרך חזור, לאורטל. בבוקר, נסעתי לבד, לשם סידורים שונים לקראת ההפגנה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן וניהלתי את הפן התקשורתי, הן של ההפגנה והן של השמעת עמדתנו בתקשורת, בנוגע לפסגה. כל הדרך, האזנתי לרדיו. התקשורת עסקה כמובן, אך ורק באירוע ההיסטורי ושידרה בגל פתוח. המסר שהושמע בה היה אחיד; עמדה אחת של כל העיתונאים, כל הפרשנים וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל: פגישה כזאת מכינים היטב מראש. הפגישה עצמה כבר אינה מו"מ, אלא ריטואל. קלינטון לא היה מטריח את עצמו למפגש מתוקשר כזה, כדי להתמקח עם אסד. יש הסכם. הכול סגור. לא היה ספק לאיש מהו ההסכם: נסיגה מלאה מכל הגולן.
בדרך חזור, הצטרפו אליי עוד ארבעה חברים מאורטל, שנסעו להפגנה בהסעה. אני ישבתי במושב האחורי, ליד החלון הימני. ברדיו שמענו את הדיווחים מז'נבה. והם היו מאוד "אופטימיים". הכול סגור, הכול גמור. "אופטימיים", כלומר – חשך עולמנו
בדרך חזור, הצטרפו אליי עוד ארבעה חברים מאורטל, שנסעו להפגנה בהסעה. אני ישבתי במושב האחורי, ליד החלון הימני. ברדיו שמענו את הדיווחים מז'נבה. והם היו מאוד "אופטימיים". הכול סגור, הכול גמור. "אופטימיים", כלומר – חשך עולמנו. חשנו שזהו סוף העולם. החרב, שהתהפכה מעל ראשנו במשך תשע שנים, היא במרחק נגיעה מצווארנו. כל הדרך, התקשרו אליי עיתונאים וביקשו את תגובת ועד יישובי הגולן. בדרך כלל, כל בקשה מסוג זה נענתה ברצון, מיד. הפעם הייתי זהיר. אולי הייתה זו איזו אינטואיציה של האופטימיסט חשוך–המרפא שבי. לכל הפונים, השבתי שעד שנדע רשמית במה המדובר, לא אגיב. כך נסענו חמשתנו, אבלים וחפויי ראש.
אנחת רווחה
בהגיענו לצומת השריון, התקשר אליי איתן גליקמן, הכתב בצפון של "ידיעות אחרונות" ובפיו בשורה. המו"מ התפוצץ. "על סמך מה אתה אומר את זה?", שאלתי והוא השיב, שנחום ברנע התקשר למערכת והודיע על כך. "אז איך אתה מסביר את העובדה שכל התקשורת אומרת את ההפך?" הקשיתי והוא השיב: "בעוד חצי שעה, כולם יודיעו על כך".
זה לא לקח חצי שעה. הספקתי לדווח על כך ליו"ר הוועד, אלי מלכה ומיד, נשמעה הודעה דרמטית ברדיו: המו"מ התפוצץ. אסד דחה את הצעת ברק.
דומני, שאנחת הרווחה שלי נשמעה מקצה העולם ועד קצהו. לא רק שלי – של כל תושבי הגולן ושל מרבית העם, שהיה עם הגולן.
למחרת בבוקר, נכנס יהודה הראל למשרד הוועד בקצרין וראה אותי יושב מול המסך וכותב מאמר. "אני מבין שאתה כותב קורות חיים", הוא אמר. כן, הבנו שמאבק בן תשע שנים הסתיים והוא הסתיים בניצחוננו
למחרת בבוקר, נכנס יהודה הראל למשרד הוועד בקצרין וראה אותי יושב מול המסך וכותב מאמר. "אני מבין שאתה כותב קורות חיים", הוא אמר. כן, הבנו שמאבק בן תשע שנים הסתיים והוא הסתיים בניצחוננו.
מה קרה באותה פגישה? טרם הפגישה, קיבל אסד מהאמריקנים מסר, שהוא עומד לקבל את מה שהוא רוצה. מה הוא רוצה, היה ברור. נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני, 1967.
את המסר הזה הוא לא היה מוכן לקבל ישירות מברק, שרצה לפגוש אותו בדמשק, או להתלוות לקלינטון לז'נבה. הוא סירב להיפגש עם מנהיג ישראלי. המקסימום שהיה מוכן לו היה פגישה בין שר החוץ שלו פרוק א–שרע עם ברק, שבה סירב א–שרע ללחוץ את ידי ראש הממשלה.
אסד היה ידוע ב"דיפלומטיית השלפוחית" שלו. הוא היה מתיש את אורחיו בפגישות ארוכות, לעתים של שבע, שמונה ואף תשע שעות, בלי לקום לשירותים ובלי להגיש להם כיבוד. הפעם, הוא היה קצר רוח. כבר בראשית הפגישה, הוא רצה לוודא שהוא מקבל את רצונו. קלינטון שמח לבשר לו שברק מוכן לנסיגה מכל הגולן לגבול מוסכם על בסיס קווי ה-4 ביוני. הניסוח הזה נשמע קצת חשוד באוזני אסד. הוא רצה לדעת בדיוק, על המפה, במה המדובר. כשהתברר לו, שברק דורש, שרצועה של כמה עשרות (!) מטרים בחוף הכנרת תישאר בריבונות ישראל, עם זכות שימוש בכנרת גם לסורים, הוא פוצץ את המו"מ. בכך, תם מסע של תשע שנים, מאז ועידת מדריד.
ההחלטה הסודית
כאן יש להסביר שני מושגי יסוד: "הגבול הבין–לאומי" ו"קווי ה-4 ביוני, 1967".
הגבול הבין–לאומי הוא הגבול שקבעו בריטניה וצרפת, בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. את המנדט קיבלו שתי המעצמות מחבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם – בריטניה להקמת בית לאומי (כלומר מדינת לאום) ליהודים בארץ ישראל וצרפת להקמתה של סוריה העצמאית. את הגבול אישר חבר הלאומים. על פי הגבול, הכנרת כולה תהיה בידי בריטניה. בתמורה, צרפת קיבלה את הגולן. בצפון–מזרח הכנרת, נקבע הגבול הבין–לאומי עשרה מ' מן הכנרת (שכידוע, קו המים שלה משתנה משנה לשנה).
בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, נקבע הגבול הבין–לאומי כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה. סוריה מעולם לא הכירה בגבול הזה כגבול לגיטימי. במהלך שנות ה-50', השתלטו הסורים על שטחים ריבוניים של ישראל. הבולטים שבהם הם חמת גדר, שנכבשה בידי הסורים ב-1951, רמת הבניאס (המקום שבו ממוקמים היום קיבוץ שניר ובית ספר שדה חרמון) וצפון–מזרח הכנרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן. למעשה, הסורים השתלטו על כרבע מן הכנרת. בפרוץ מלחמת ששת הימים, האזורים הללו היו בידי סוריה ולאחר מלחמת ששת הימים, קיבלו את הכותרת – קווי הארבעה ביוני, 1967.
ב-18-19 ליוני, 1967, נערכה ישיבה של ממשלת ישראל, לגבש את מדיניותה לאחר המלחמה. לאחרונה, במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וראשית ההתיישבות בגולן (שבקרוב אכתוב עליו כאן), קראתי את פרוטוקול הישיבה (או ליתר דיוק, חלקים מן הפרוטוקול, כיוון שחלקם עדיין חסויים).
הדיונים היו בצל הטראומה של מלחמת סיני. אחרי מלחמת סיני, ב-1956, הפעילו ארה"ב ובריה"מ במשותף לחץ ברוטלי, מלווה באיומים קשים על קיומה של ישראל, בדרישה שישראל תיסוג מכל סיני ורצועת עזה שכבשה במלחמה. ישראל נאלצה לקבל את הדין ונסוגה עד גרגר החול האחרון, ללא הסכם, אף שהשיגה הישגים בתחום חופש השיט ופירוז בסיני. השרים חששו שהתסריט יחזור על עצמו, גם עתה.
כדי למנוע זאת, קבעה הממשלה מספר קווים אדומים, שעליהם לא תוותר. על בסיס אותם קווים אדומים, התקבלה ההחלטה הידועה כ"החלטה הסודית", שהוסתרה אפילו מהרמטכ"ל רבין. בהחלטה הסודית נאמר: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבין–לאומי וצרכי הביטחון. חוזה השלום מחייב: 1. פירוז הרמה הסורית המוחזקת עתה על ידי כוחות צה"ל. 2. הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים לישראל ממקורות הירדן. 3. עד לכריתת חוזה השלום עם סוריה, מחזיקה ישראל בשטחים שהיא נמצאת בהם היום".
משמעות ההחלטה הייתה אמירה ברורה שישראל לא תיסוג כעת מהגולן. שנסיגה תהיה אך ורק תמורת חוזה שלום. הסורים לא היו מוכנים להזכיר את המילה שלום. הנסיגה תהיה על בסיס הגבול הבין–לאומי. כלומר, בוודאי לא נסיגה לקווי 4.6.67, אך גם לא לגבול הבין–לאומי, אלא על בסיסו, בהתאם לצרכי הביטחון של ישראל. תנאי לכך הוא פירוז מוחלט של הגולן והתחייבות להפסיק את הניסיונות לפגוע בזרימת המים לישראל. החלטה ברוח זו התקבלה גם בנוגע לסיני.
הפיקדון
בניגוד לנראטיב, על פיו הייתה זו תכנית שלום שהוצעה לערבים והם דחו אותה, מוכיח פרופ' יואב גלבר, שחקר את הנושא, שלא זו בלבד שההצעה לא הוצגה למדינות ערב, היא כלל לא נועדה להיות הצעת שלום. היה זה בסך הכול מסמך עקרונות שאתו ציידה הממשלה את שר החוץ, אבא אבן, בצאתו לוושינגטון, כדי שיוכל להציג את הקווים האדומים של ישראל בפני הלחץ האמריקני הצפוי. להפתעתו של אבן, לא זו בלבד שלא היה לחץ אמריקני, אלא האמריקנים נדהמו מהנכונות לוויתורים מפליגים של ישראל. כאשר אבן דיווח על כך לירושלים, הפכה ההחלטה הזו באחת לאות מתה. ממשלת ישראל לא התייחסה עוד אליה, החליטה על הקמת התיישבות בגולן, כדי לעצב את גבולותיה וכעבור חודשים אחדים, ביטלה סופית את ההחלטה, הן לגבי סוריה והן לגבי מצרים.
כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, ישראל נסוגה לגבול הבין–לאומי.
המו"מ עם סוריה נפתח בוועידת מדריד, שנערכה בספטמבר 1991. ראש הממשלה, יצחק שמיר, הנחה את נציגו, יוסי בן אהרון, לדון אך ורק על תנאי השלום, בלי להסכים לשום דיון על מתווה הגבול, כל עוד לא התקבלו כל דרישות ישראל בנוגע למהות השלום.
ביוני 1992, נבחר רבין לראשות הממשלה. במערכת הבחירות שלו, הוא התחייב לא לסגת מהגולן, כולל בשני ביקורים בגולן. אולם כראש הממשלה, שינה את טעמו והיה מוכן לוויתורים בגולן, או בלשונו: "נסיגה בגולן, לא מהגולן". אט אט חל כרסום בעמדתו. הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי שהסורים יסכימו לקבל פחות מכפי שקיבלה מצרים והיה מוכן לנסיגה מוחלטת מכל הגולן, עד הגבול הבין–לאומי. הסורים דחו זאת על הסף. הגבול הבין–לאומי, הם טענו, הוא מזימה קולוניאליסטית. בשל העיקרון שעל ישראל לסגת מכל מה שלקחה בכוח, הוא לא היה מוכן לוותר על מה שסוריה לקחה בכוח בשנות החמישים.
בשלב מסוים, נכנע רבין ומסר לארה"ב "פיקדון" – הודעה על נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה לקווי 6.4.6.67, אם סוריה תקבל מספר תנאים שהציב. הוא השביע את ארה"ב שהפיקדון הוא רק בידיה ולא תעביר את ההסכמה לסורים. מזכיר המדינה, כריסטופר, מעל באמונו והעביר את הפיקדון לידיעת אסד. אסד דחה כמובן את תנאיו של רבין (יחסי שלום מלאים, סידורי ביטחון, הבטחת מקורות המים ונסיגה מדורגת לאורך כחמש שנים), אך סימן וי. ישראל מוכנה לנסיגה המלאה.
שמעון פרס, בנימין נתניהו וברק חזרו אף הם, כל אחד בתורו, על הנכונות הזו. ברק היה אובססיבי בניסיונו למסור את הגולן לסורים. אך, כאמור, הצעתו נדחתה.
עם כניסתו לתפקידו, הבהיר לנו ברק ש"לא ישאיר אבן בלתי הפוכה, בניסיונו להסיג שלום עם סוריה". לשאלתנו מהם הקווים האדומים שלו, הוא השיב: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכנרת". ואכן, על כך התפוצץ המו"מ
יש לציין, שעם כניסתו לתפקידו, בפגישה עם הנהגת ועד יישובי הגולן, הבהיר לנו ברק ש"לא ישאיר אבן בלתי הפוכה, בניסיונו להסיג שלום עם סוריה". לשאלתנו מהם הקווים האדומים שלו, הוא השיב: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכנרת". אכן, על כך התפוצץ המו"מ.
דוחה ודורש יותר
בזכות שני גורמים סוכלה הנסיגה מהגולן. האחד הוא המאבק על הגולן, שאותו הובלנו אנו, תושבי הגולן וסחפנו אחרינו את רוב העם. רבין, שהודה כי הוא פועל בניגוד למנדט שביקש מן העם, הודיע שאם יהיה הסכם שכרוכה בו נסיגה משמעותית בגולן, הוא יובא למשאל עם. ממשיכיו חזרו על ההתחייבות הזאת. בכל הסקרים, היה ברור, שיש רוב ברור נגד נסיגה מלאה מהגולן. אכן, כל ראשי הממשלה לא העזו לעשות את הצעד האחרון כדי לפייס את אסד.
הגורם השני הוא עקשנותו ועמדתו הנחרצת של אסד, שלא היה מוכן לקבל 110% מהגולן (כלומר קווי 4.6), בלי אותם עשרות מטרים בכנרת.
זאת לדעת – אסד מעולם לא היה מוכן להציג מהם קווי 4.6 המקובלים עליו ואין זה מן הנמנע, שכל הצעה שהיה מקבל, היה מוצא את הדרך לדחות ולדרוש יותר. הרי כאשר זה היה הגבול בין המדינות, ערב ששת הימים, הסורים לא היו מוכנים לקבל אותו. הם דרשו, למשל, ריבונות על השטחים המפורזים בשטח ישראל (ובהם היישובים גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור ושטחים חקלאיים של יישובים ישראליים נוספים), וכלל איני בטוח אם הם לא היו חוזרים לתביעה הזאת, אילו המו"מ היה מגיע לשלב שבו היו מוכנים להציג את קו הנסיגה שהם דורשים.
חשדנות
בפסגה בז'נבה, תם המו"מ בין ישראל לסוריה. אך יש לציין שהיו לו עוד שני המשכים. אולמרט חידש את המו"מ עם סוריה, בחסות "המתווך ההוגן" ארדואן והסכים שהמו"מ ייפתח בנקודה שבה הסתיים, בזמן ברק. אולם הסורים פוצצו את המו"מ במחאה על מבצע "עופרת יצוקה", בעזה. נתניהו חידש את המו"מ, על סמך אותם עקרונות ורק מלחמת האזרחים בסוריה שמה קץ להרפתקה.
היום, ברור לכול, למעט קומץ סרבני התפכחות, שנסיגה מהגולן הייתה ממיטה על ישראל אסון לאומי. אילו נסוגונו, היום היינו נאלצים להתמודד עם התבססות איראנית בחופי הכנרת.
אני מאמין שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן כבר מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. אף על פי כן, אני מחנך את עצמי לשמור על מידה של חשדנות. בעיקר, כאשר ראש ממשלת ישראל הוא מי שכבר ניסה פעמיים למסור את הגולן כולו לידי האויב הסורי.
