פגשתי זוג נחמד שהתיישב לקפה. מעל כל הוויכוחים וחילוקי הדעות שלהם, נמתח גשר השנים הרבות, 40+, שהם ביחד. דיברנו על קברים, איך לא, קברי צדיקים והילולות
פגשתי אותם יושבים לקפה, נראו לי זוג נחמד. התעניינתי מאיפה הם והתחלנו לקשקש. אני תמיד סקרנית, לגבי האנשים שאני פוגשת, מאיפה הם, מה הם עושים, כמה ילדים יש להם? "מה זה מעניין אותך?", האיש שלי לא מצליח להבין אותי.
"מעניין אותי, זו לא רכילות", אני מרגיעה אותו, "זו הסקרנות שלי. אני אוהבת את הסיפורים שלהם. אני מסתכלת על אנשים ומעניין אותי לשמוע על החיים שלהם, מי הם, כל אחד ותחומי העניין שלו", אני מנסה להצטדק.
"תבדקי אתם גם כמה הם מרוויחים", הוא מנסה להתחכם.
"טוב, נו, לא עד כדי כך", אני עונה לו.
"כן, נכון, את צודקת ממש", היא מתחברת להרגשה ומספרת לי על הבת שלה, שלא התחתנה עד גיל מאוחר והיא נסעה אתה לרבי מאיר וישבה שם שעות ובכתה והתפללה ואחרי חודש, היה נס והיא הכירה בחור, תוך חודשיים התארסו וחתונה והם מאושרים
מסוג הדברים שאנחנו לא תמיד מצליחים להבין אחד על השני וגם בעוד 60 שנות נישואים יישארו חידות לא פתורות על האופי שלנו ועל מי שאנחנו. אז אני חוזרת לזוג המעניין שלי. מסתבר שהיא אחות כבר שנים רבות, לו יש סוכנות ביטוח, הם נראים בני 60 פלוס, גרים בפתח תקוה, חמישה ילדים שמפוזרים בכל הארץ ועוד 14 נכדים, "בלי עין הרע", היא מקפידה להגיד.
"די עם העין הרע הזה כבר". זה מעצבן אותו שכל מילה שהיא מספרת על המשפחה, היא מוסיפה את העין הרע. אני מחייכת לעצמי לוויכוח הקטן שלהם בעניין העין הרעה. לכולנו יש ויכוחים קטנים וכל אחד והאמונות שלו.
היא מספרת שהם בחופשה של כמה ימים בטבריה. בינתיים, בעיקר היו בקברי צדיקים, בצפת ובגליל.
"היא, תני לה קברי צדיקים, זה יותר טוב ממלון וארוחות גורמה. לפעמים, אפילו יותר מבגד טוב ותכשיט, זה מה שהיא אוהבת בצפון, קברים קברים קברים…", הוא משתף אותי.
"ואתה?", אני שואלת.
"אני רוצה לנוח, לשבת על שפת הים, לקרוא ספר טוב ולנוח".
"תפסיק לבלבל. נתתי לך גם לנוח", היא עונה לו, "והנסיעה לגולן, זה אתה רצית, לא אני. איך הוא אוהב להאשים אותי", היא שופכת בפניי, "תמיד מתלונן על מה שאני עושה ורוצה, אבל יום אחד אני נוסעת לבקר את הילדים לבד, הוא כבר צריך שאחזור".
"צודקת, רוצה אותך לידי, והיא גם מבשלת טוב", הוא מנסה להחמיא לה ולהראות שהוא בסדר. היא מחייכת אליו.
"נו, אנחנו כבר יותר מ-40 שנה יחד, התרגלנו אחד אל השני".
"תפסיקי", הוא מניף את היד, "את עדיין אוהבת אותי, זה לא ההרגל".
"בלי עין הרע", היא עונה לו בחיוך ואז מתעניינת אם יש באזור עוד איזה קבר של צדיק שלא היו בו. רבי מאיר, רבי שמעון, בר עילאי, יונתן בן עוזיאל, אני מנסה להיזכר מי עוד.
"גם את בעניין של קברי צדיקים?"
אני מופתעת מההבחנה שלה, בלי שאמרתי מילה.
"כן, אני מצפת, עיר הקודש והמקובלים זה חלק מהאוויר של העיר כנראה. כשיש לי יום רע, או כשאני רוצה לבקש משהו, או שאני מתלבטת במשהו, אני נוסעת לרבי מאיר ושם, על הכנרת, אני מרגישה את החיבור והתפילה שלי מקבלת יותר כוח, מסוג הדברים שקשה להסביר".
"כן, נכון, את צודקת ממש", היא מתחברת להרגשה ומספרת לי על הבת שלה, שלא התחתנה עד גיל מאוחר והיא נסעה אתה לרבי מאיר וישבה שם שעות ובכתה והתפללה ואחרי חודש, היה נס והיא הכירה בחור, תוך חודשיים התארסו וחתונה והם מאושרים.
כל אחד והאמונות שלו
"מאז, אני מאמינה גדולה. בעלי היה פחות מחובר, אבל עם השנים הוא גם מאמין בתפילה על קברי הצדיקים. אנחנו לא מאוד דתיים", היא ממשיכה לספר לי על החיים שלהם, כאילו הבינה שאני מחכה לשמוע, "שומרים מסורת, שומרים כשר, לא מדליקים אש בשבת, אבל רואים טלוויזיה ונוסעים, אבל אני מאמינה בבורא של העולם, וההורים שלי היו גם כאלה והאמונה והתפילה, זה מה שמחזיק אותי בחיים. אני שנים עובדת בבית חולים, מה שאני רואה כל יום זה דברים קשים, אז נשאר להתפלל לדברים טובים וכל מקום שמחבר אותי לזה ועושה לי טוב, אני הולכת, גם אם בעלי לא מצליח להבין אותי, העיקר שהוא בא אתי.
"הפעם, לא באתי להתפלל על משהו מיוחד. זה קצת לפני ההילולה של רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי, אז ניצלנו את זה גם לחופש, לנוח קצת…".
בינתיים, הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. נאלצתי להיפרד מהם לשלום, למרות שהיה מעניין. "שכל תפילותיכם יתקבלו", ברכתי אותם.
"אמן", הם ענו ביחד ואיחלו לי חזרה, "תלכי להילולה של רבי מאיר", היא מציעה לי, "היינו בשנה שעברה. יש שם הרבה קדושה. את תאהבי", היא אומרת לי, כאילו שהיא כבר מכירה אותי שנים, "וגם תדליקי נר. זה ממש עושה פלאים".
אולי באמת אלך להילולה. נשמע לי רעיון נחמד ונרות אני תמיד מדליקה. כל יום דולק אצלי נר שמן למשהו אחר.
"כל אחד והאמונות שלו", הוא מסכם את השיחה, "העיקר שנהיה בריאים ושיהיה לך בהצלחה".
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
- עין זיוון
קיבוץ שהוקם ב-1968 בצפון הגולן.משהו ייחודי: הקיבוץ הראשון במדינה שהופרט, בעל מטעי הדובדבן הגדולים במדינה.מקורות…
-
בלי לחץ
למזונות מסוימים יש את הכוח לנצח לחץ דם גבוה. גם לתרופות, אך המזונות עושים את…
-
אני לא רוצה לדמיין מצב שהיינו היום בקצרין בלי העולים החדשים
סגן ראש המועצה קצרין ב-1990, מאיר מוניץ, ומזכיר המועצה אז, יוסי מזרחי, "חרשו" את בתי…