מדינת ישראל – יותר יהודית, או יותר דמוקרטית? על יהדות ודמוקרטיה במלאת חמישים שנים למותו של בן גוריון
אחד העיוותים הגדולים בשיח הציבורי בשנים האחרונות, בעיקר מאז הפולמוס על חוק הלאום, הוא הצגת ניגודיות, כביכול, בין הצלע הדמוקרטית והצלע היהודית בנוסחת ההסדר המכונן של ישראל: מדינה יהודית דמוקרטית.
הגורמים הקיצוניים טוענים שמדינה יהודית ומדינה דמוקרטית הן תרתי דסתרי. זו כמובן שטות, שהרי מרבית הדמוקרטיות הן מדינות לאום. ההתייחסות השונה לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד מדיפה צחנה של אנטישמיות. אלה שמציגים סתירה כזו, שוללים את קיומה של המדינה היהודית.
אולם גורמים מתונים יותר ורבים יותר אינם מרחיקים לכת עד כדי כך, אבל הם מציגים את המתח בין הדמוקרטית והיהודית, כמשחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה דמוקרטית יותר, היא יהודית פחות ולהפך. לכן, הם מדברים על "איזון" ועל כך שישראל צריכה להיות פחות יהודית, כדי שתהיה דמוקרטית יותר, או להיפך. אני, לעומת זאת, טוען שמדובר בכלים שלובים. על ישראל להיות יותר יהודית ויותר דמוקרטית.
לשקול הכול במאזני התבונה
בעניין היהדות והדמוקרטיה, כדאי להביא מסמך מרתק, מתוך יומנו של אדריכל המדינה, בן גוריון, בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-13 בספטמבר, 1948: "… ואשר לדמוקרטיה מערבית – אני בעד דמוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית אתית. יש לנו תוכן יהודי די מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדמוקרטיה המערבית… הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית (האדם נוצר בצלם אלוהים, ואהבת לרעך כמוך – אלה מוליכים לחיי שוויון כמו בקיבוץ), על מדע עליון ועל שכלול מכני עליון… אסור לנו להשתעבד ברוחנו לשום דרך ולשום תנועה זרה. עלינו לשקול הכול במאזני התבונה והצרכים והערכים של עצמנו".
לא זו בלבד שבן גוריון ראה את היהדות והדמוקרטיה שלובות זו בזו, אלא שהוא ראה בשילוב הזה שלב גבוה יותר של הדמוקרטיה, מזו של הדמוקרטיה המערבית.
בימים אלה, מלאו 50 שנה למותו של בן גוריון, שבועות אחדים אחרי מלחמת יום הכיפורים. דומה שהיום, במשבר המנהיגות חסר התקדים שבו אנו שרויים, קשה שלא לערוג על התקופה בה מנהיג דגול כמו בן גוריון עמד בראש המדינה.
"הרמה – צורך חיוני לביטחוננו"
בספרי, "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969", תיארתי את השקפתו של בן-גוריון בנושא הגולן. אביא את הדברים בהשמטות קלות:
עמדתו המוכרת של בן גוריון, היא קריאה לנסיגה ישראלית מלבד ירושלים והגולן. יש לציין, שכאשר הוא דיבר על ירושלים, הוא לא התכוון רק לעיר ירושלים, אלא גם לסביבותיה, כולל גוש עציון וחברון. בחלק מהתבטאויותיו, גם אמר שצה"ל צריך לשבת על הירדן, "כדי לשמור על עצמאות הגדה" (כלומר על האוטונומיה הערבית ביהודה ושומרון).
אולם עמדתו בנושא הגולן התגבשה בהדרגה. במהלך המלחמה ומיד אחריה, הוא התנגד לעלייה לגולן ולישיבה בגולן. במלחמה עצמה, הוא כתב ביומנו: "אין לנו צורך ברמה, כי לא נישאר שם… הסכמנו להפסקה והמשכנו קרבות. בייחוד כשזה לא חיוני בשבילנו ועלול להזיק גם לשמנו הטוב וגם למשקים בצפון".
אבי שילון, כותב הביוגרפיה של שנותיו האחרונות "בן גוריון – אפילוג", טוען שעמדתו בימי המלחמה הושפעה מן הטראומה של הנסיגה הכפויה במלחמת סיני. לאחר המלחמה, נסחף בהתרגשות רבה עקב ניצחונות צה"ל וביקש להצניע את עמדותיו וחרדותיו לפני המלחמה ובמהלכה. אך באשר לגולן, בהתייחסויותיו הראשונות לאחר המלחמה, הסכים לנסיגה. בהודעה לעיתונות, שפרסם ב-18 ביוני, כתב: "נסיגה מרמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה".
לטענת תום שגב, אחד הביוגרפים שלו, השינוי בעמדתו של בן גוריון בסוגיית הגולן התחולל בעקבות ביקור שערך בגולן, באוגוסט 1967. אולם השינוי לא היה מידי ובדיון במרכז רפ"י, בספטמבר, עדיין דיבר על הגולן כ"צרה". אולם אחרי התבטאות זו, ובכל התבטאויותיו עד מותו, הביע התנגדות לנסיגה מהגולן ותמיכה בהתיישבות בגולן.
בדצמבר 1967, ערך ביקור שני בגולן ופגש את חברי קיבוץ גולן [לימים – מרום גולן] בקוניטרה, שאותם פגש גם בביקורו הראשון, כשעוד ישבו בעליקה. הפגישה עם המתיישבים ריגשה אותו מאוד והיא חרוטה היטב בזיכרונם של ראשוני הקיבוץ. ימים אחדים לאחר הביקור, הוא שיגר מכתב לידידו ויריבו ההיסטורי, מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, בזו הלשון: "הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד, המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו".
במקום מילים – עלייה
את תמיכתו בגולן נימק בן גוריון בחשיבותה הביטחונית: "רמת הגולן היא מעל השטחים הנמוכים של הגליל, והקיבוצים הנמצאים שם יהיו תמיד חשופים להתקפות סוריות". אך לא פחות חשובה מכך הייתה העובדה שהגולן לא היווה איום דמוגרפי. "מה גם שלא נותר שם ערבי אחד, פרט לדרוזים, עַם שעמו אנו ביחסים טובים ולסורים אין צורך באדמות אלו: יש להם אזורים ענקיים ופוריים שאינם מאוכלסים".
על התנגדותו לנסיגה מהגולן חזר בן גוריון בהזדמנויות רבות, בכתב ובעל פה. בריאיון טלוויזיה לכתב צרפתי, הסביר בן גוריון את התנגדותו בחוויה אישית שעבר: "עבדתי בסביבת הגולן שלוש שנים, כפועל חקלאי. הגעתי לגולן ביום השביעי של המלחמה וכשראיתי, אמרתי לעצמי 'ריבונו של עולם, איך הם נשארו בחיים?' [החיילים והיישובים שמתחת לגולן]. הרי אלה שיושבים למעלה יכולים לעשות כל מה שהם רוצים עם אלה שיושבים למטה. ואלה שיושבים למטה לא יכולים לעשות כלום. אני ראיתי את זה וידעתי שהם רצו להשמיד את היישובים בגליל. ואיך הם לא יכלו לעשות את זה? זה מראה לך שאין להם [לערבים] שום כישרון, איזה כישרון צריך כדי להפסיד אותה".
בתכנית הטלוויזיה "מוקד", בשנת 1970, אמר בן גוריון: "בזמן הקרוב ביותר אין שום סיכוי לשלום. אילו היה סיכוי וזה היה תלוי בי, הייתי אומר להחזיר את השטחים חוץ משניים: ירושלים והגולן. להחזיר את השטחים כי השלום יותר חשוב מזה, גם עכשיו. אבל לצערי, איני רואה סיכוי לשלום בקרוב".
עמדתו של בן גוריון בעד נסיגה מרוב השטחים תמורת שלום, לא נבעה רק מן הכמיהה לשלום, אלא גם ובעיקר בשל חששו מהאיום הדמוגרפי על הרוב היהודי במדינה. במספר התבטאויות ביולי 1967 אמר בן גוריון: "אילו התנועה הציונית לא הייתה מסתפקת במילים, אלא כל ציוני היה מקיים עלייה לארץ, היינו כבר מזמן מהווים רוב בשתי הגדות של ירדן ומדינת ישראל הייתה קמה לפני מלחמת העולם הראשונה ובוודאי לפני מלחמת העולם השנייה… עכשיו עלינו לדאוג בעיקר להפעיל עלייה גדולה מארצות הרווחה – ועדיין סכנת המלחמה לא עברה".
סביר להניח, שאילו התושבים הסוריים בגולן היו נשארים, כפי שנשארו הפלשתינאים ביהודה ושומרון, הוא היה מצדד בנסיגה גם מהגולן. העובדה שבגולן לא נשארו ערבים, לצד החשיבות הביטחונית של הגולן, הביאו אותו להתנגד לנסיגה ולתמוך ביישוב הגולן.
* לפרטים על ספרי "אל נאחר רגע נכסף" ולרכישה:
https://www.uriheitner.co.il/?fbclid=IwAR3XBWspnfJMgm8ZKHh9OHIlG13XeSJwyCrbyv3pglcBqrRRJ2NqHi2VEhU
