כשהייתי בת שנה, נהרג אחי הבכור, מאיר, בתאונה צבאית. אובדן של ילד במשפחה הוא קושי עצום, כאב בלתי אפשרי. קשה מאוד לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, אבל אלה החיים, העצב והשמחה שמתערבבים

השבוע, הוזמנתי להעביר הרצאה לקבוצת עובדי חברה, ששהו בנופש בצפון. הייתה אמורה להיות להם הרצאה אחרת, שבוטלה ברגע האחרון ומנהל הקבוצה, שמכיר אותי, ביקש אם אוכל לבוא ככה, בהתראה של שעה, להציל אותו. לא נעים להשאיר בן אדם במצוקה… למרות שאפילו לא נתן לי זמן להתכונן וגם לא ממש אפשר לי להתנגד. בנוסף, זה לא היה יום ממש טוב שלי וכדי לעלות לבמה ולדבר, אני אוהבת להיות במיטבי, עם אנרגיה טובה ומצב רוח. אבל החלטתי לזרום.

מאחר שהימים הם ימי זיכרון וגבורה, חשבתי שאדבר על עצמאות, מאבל לשמחה ובחירה בחיים. הגעתי לאולם שישבו כ-100 גברים ונשים, לבושים יפה, מצפים לשמוע מה יש לי להגיד. עמדתי מולם עם המיקרופון ביד, לא לגמרי מוכנה להרצאה והחלטתי לדבר מהלב:  "ערב טוב. קוראים לי יעלי ואני רוצה להיות שמחה. מי מצטרף אליי ורוצה גם להיות שמח?" כולם הרימו יד.

"למי יש כרגע משהו בחיים, איזו בעיה, אתגר, או קושי, שלא מאפשר לו להיות שמח?" כמעט 20 ידיים הורמו. יכול להיות שהיו עוד ופשוט לא היה נעים להם להרים.

איבדתי בת בעצמי והכאב היכה בי ולא כל כך הצלחתי לחזור להיות שמחה כמו שחלמתי. אז גם הבנתי יותר לעומק את הקושי הגדול של הוריי. הסתובבתי אצל מטפלים ומאמנים, רבנים וקוסמים וחיפשתי תרופה ללב, חיפשתי את השמחה

הסיפור של החיים שלי מתחיל כשהייתי בת שנה. אז, נהרג אחי הבכור, מאיר, בתאונה צבאית. בגיל שנה, התהפכו לנו החיים במשפחה. אני לא מכירה את החיים שלהם לפניי. אני הבת השישית, בת הזקונים, אבל אומרים שהיה שמח יותר לפני שנולדתי. אובדן של ילד במשפחה הוא קושי עצום, כאב בלתי אפשרי. אני יודעת את זה, כי איבדתי בת בעצמי. גדלתי במשפחה שהעצב היה בה מוטיב מרכזי ויום האזכרה של אחי בכ"ג בכסלו ויום הזיכרון לחללי צה"ל היו הימים הקשים ביותר בשנה.

בבית הוריי, היה זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות בחגיגה. יום העצמאות לא היה בשום אופן יום שמח, כי היה מאוד קשה לעשות את הסוויץ' בראש. לימים, כשהתחתנתי ועזבתי את בית ההורים, החלטתי להיות בשמחה גם ביום העצמאות, כי הבנתי שזה חלק מהחיים, העצב והשמחה שמתערבבים.

אני רציתי בית שמח, משפחה שמחה ואז איבדתי בת בעצמי והכאב היכה בי ולא כל כך הצלחתי לחזור להיות שמחה כמו שחלמתי. אז גם הבנתי יותר לעומק את הקושי הגדול של הוריי. הסתובבתי אצל מטפלים ומאמנים, רבנים וקוסמים וחיפשתי תרופה ללב, חיפשתי את השמחה.

לבחור להיות בשמחה

יום אחד, הבנתי שאני פשוט צריכה להחליט שזה מה שאני רוצה לעצמי. הבנתי שאני צריכה לחפש בחיים את כל הדברים שיכולים להפוך אותי לשמחה יותר ומתוך הרצון הזה, גם יצא שיצאתי לעצמאות ופתחתי עסק, שהמהות שלו הייתה לעשות טוב ושמח לאחרים. בזכות הנתינה הזאת, שהייתה בעצם גם פרנסה, הפכתי להיות שמחה בעצמי ואחרי כמה שנים, השמחה הזאת שהייתה כבתה והייתי צריכה להניע אותה מחדש ואלו בדיוק החיים. לא תמיד הכול שמח. סגרתי את העסק שלי, שהיה מפעל חיי והייתי שרויה בעצב, כי גם זה סוג של אובדן, שאחריו חיפשתי שוב להיות שמחה. זה לא בא באופן טבעי, כי כשקצת קשה ויש משברים, צריך לעבוד ולהתאמץ ולבחור שוב ושוב להיות בשמחה.

בין יום השואה ויום הזיכרון, כשזיכרונם של אלו שמתו ואינם מורגש חזק, וההבנה שהחיים קדושים ויקרים, ויום שעובר לא חוזר, דווקא אלו הימים שאחריהם אני רוצה להסתער על החיים, שאני רוצה להיות שמחה בהם יותר.

אני רוצה ליצור ולהגשים ולהיות בעשייה ונתינה ובדברים שעושים אותי שמחה, למרות מה שאנחנו עוברים בחיים ולכולנו יש אתגרים. העובדה שאנחנו כאן, בבית שלנו, במדינה שלנו, חיים, היא הסיבה לבחור כל יום מחדש להיות בשמחה ולהגשים ופשוט לחיות בעוצמה ובהודיה וליהנות מכל דבר קטן.

פשוט לנשום חיים, ולהבין ששום דבר לא מובן מאליו והצער והכאב על אלו שאינם יישארו לתמיד וזכרם מונצח בטוב ויחד עם זה, חייבים לחיות בשמחה. יש לנו ארץ נהדרת ועם ישראל הוא הכי מדהים בעולם. יש לנו משפחות יפות וילדים שמחים ואני רוצה להיות שמחה.

"מי רוצה גם?", שאלתי שוב והקהל נעמד על רגליו, מחא כפיים ומישהו צעק – "החיים חזקים חייבים להיות בשמחה". המילים שיצאו מהלב נכנסו אך הלב. חזרתי הביתה שמחה.