א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל לספרות, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, יצא מבין דפי ספריו אל הפרהסיה החברתית–פוליטית בישראל והתבטא, בעיקר בנושא הפלשתינאי, אך עסק רבות גם במהותה של הציונות בימינו

א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל לספרות, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, היה אחד מגדולי הסופרים העבריים ויש הרואים בו את הגדול שבהם.

הוא החל את דרכו הספרותית בכתיבת סיפורים קצרים וכבר ככזה, תפס את מקומו הבכיר בקהילת הספרות הישראלית, אך פאר יצירתו הם הרומנים המקוריים והיפהפיים. הראשון שבהם היה "המאהב" ואחריו, בין השאר, "גירושים מאוחרים", "מולכו", "מר מאני", "מסע אל תום האלף", "השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הכלה המשחררת", "אש ידידותית", "המנהרה" ואחרים, עד ספרו האחרון, שיצא לאור זמן קצר טרם מותו – "המקדש השלישי". מבין ספריו, האהוב עליי ביותר היה "מר מאני" ובריאיון ישן אתו ששודר ביום מותו, למדתי שהוא גם הספר האהוב על יהושע עצמו.

א.ב. יהושע מעולם לא הסתגר בדל"ת האמות של ספרות וראה חובה גדולה לעצמו למנף את כישרונו הרטורי ואת מעמדו הציבורי להשפעה חברתית ופוליטית במדינת ישראל. הוא הגדיר את עצמו – "סופר מגויס". הוא ראה בעצמו אחד משרשרת של סופרים ומשוררים שראו עצמם במעמד של "הצופה לבית ישראל". לכן, במאמר זה, בחרתי להתמקד לא ביצירתו הספרותית, אלא בהגותו הציונית.

הנושא המרכזי שבו נשמע קולו בציבור, היה הסוגיה הפלשתינאית. לאורך עשרות שנים, הוא נשא את דגל "שתי מדינות לשני עמים" ויחד עם עמיתיו ורעיו, עמוס עוז ודוד גרוסמן, שזכו לכינוי "האדמו"רים של השמאל", הוא היה הקול הצלול של התפיסה הזאת

הנושא המרכזי שבו נשמע קולו בציבור, היה הסוגיה הפלשתינאית. לאורך עשרות שנים, הוא נשא את דגל "שתי מדינות לשני עמים" ויחד עם עמיתיו ורעיו, עמוס עוז ודוד גרוסמן, שזכו לכינוי "האדמו"רים של השמאל", הוא היה הקול הצלול של התפיסה הזאת. בשנותיו האחרונות, התערערה אמונתו בהיתכנות הפתרון הזה, למגינת לבם של שותפיו הוותיקים לדרך והוא אימץ בהדרגה את התפיסה של מדינה אחת מן הירדן לים; מדינה דו–לאומית.

ב-1984, הפתיע א.ב. יהושע, כאשר לצד חבריו הסופרים, עמוס עוז, ס. יזהר וחיים גורי, קרא למערך בראשות פרס להקים ממשלת אחדות לאומית, עם הליכוד בהנהגת שמיר, כדי לאחות את הקרעים בעם, אחרי מלחמת שלום הגליל.

עמדותיו המשתנות בסוגיה הפלשתינאית תפסו לאורך השנים כותרות, בשל מרכזיותה של הסוגיה בסדר היום הלאומי. אולם נושא אחר שפחות מדובר בשיח התקשורתי והפוליטי, אך יהושע עסק בו, חשב עליו, דיבר וכתב עליו כל השנים, לא פחות מאשר על הנושא הפלשתינאי, הוא מהותה של הציונות בימינו. 

שלילת הגולה

בנושא של מהו הציונות בימינו, הוא גיבש לאורך השנים עמדה ייחודית; הוא דבק באתוס הציוני של שלילת הגולה. אפשר לומר שהוא המוהיקני האחרון של שלילת הגולה, כיוון שהמסר הזה כמעט שאינו נשמע היום; להפך, החליף אותו אתוס "העמיות היהודית", המתייחסת בנורמליזציה לקיום היהודי בתפוצות הגולה כשוות ערך לקיום היהודי במדינה היהודית בארץ היהודים, ארץ ישראל, כאילו ישראל היא עוד תפוצה יהודית.

א.ב. יהושע שלל את הגולה, ראה בה תופעה לא נורמלית וקריאתו לנורמליזציה של העם היהודי נשזרה בקריאתו לעלייה. המסר המרכזי שלו היה, שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול לחיות חיים יהודיים אמתיים, כיוון שבמדינה היהודית, היהודים נושאים באחריות כוללת, אחריות טוטלית, על כל תחומי החיים, על הביטחון ועל הכלכלה, על החינוך והרווחה. הוא לא היסס להתעמת עם אינטלקטואלים יהודים בגולה, בעיקר בארה"ב, שנפגעו מאמירתו הנחרצת שחייהם הם חיים יהודיים–למחצה, בניגוד אליו, שחי חיים יהודיים שלמים בארץ ישראל.

יהושע היה גאה בהיותו דור חמישי בארץ ישראל (מצד אביו. אמו עלתה ממרוקו) ושאף לנורמליות שבה הזיקה של עם ושל אדם לארצו היא מוחלטת, בלתי מותנית; תפיסה טבעית, ילידית. בגולה הוא ראה ישות לא–נורמלית, שהיא מקור צרותיו של העם היהודי, היא הגורם לאנטישמיות והיא הגורם לשואה.

טענתו שהאנטישמיות היא תוצר ישיר של הגלות מתנגשת עם העובדה שהאנטישמיות קדמה לגלות ושהיא נמשכת גם היום, כלפי מדינת ישראל. טענתו הייתה, שהגוי אינו יכול לקבל את הזהות המיוחדת של היהודים החיים בקרבו בגולה. בריאיון לספרו של אהוד בן–עזר "אין שאננים בציון" (1970. הגרסה העברית של הספר יצאה לאור ב-1986) הוא המחיש זאת בהתעוררות היהודית בגולה, ערב מלחמת ששת הימים: "היהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת, אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס, ערב מלחמת ששת הימים, עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים.

אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר

אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת ואפשר להבין את אי–הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר".

בין לאום לדת

עם השנים, חידד יהושע את הגדרת אי–הנורמליות של העם היהודי, בזהות בין לאום ודת, באופן שאינו קיים באף עם אחר. ליבת הזהות הלאומית של עם נורמלי היא זיקתו למולדתו ואילו בעם היהודי, הייתה ועודה זיקה נוספת, לדת. אם הדת, ולא המולדת, מגדירה את זהותו של היהודי, הוא יכול לחיות כיהודי בכל מקום בעולם. אולם הייחודיות הזו עשתה אותו שונה מכל העמים ולכן הוא שנוא על העמים. בדבריו של יהושע, מהדהדת תפיסתו של יהודה לייב פינסקר בספרו "אוטואמנסיפציה!". גם פינסקר תיאר את האנטישמיות כתוצאה ישירה לאנומליה של העם היהודי המפוזר בין האומות, שהפתרון היחיד לה הוא שחרור עצמי. פינסקר הגדיר את האנומליה בכך שהיהודי מתהלך בין העמים כ"מת–חי", ובכך הוא גורם לשנאה לא רציונלית כלפיו. הגורם לשנאה הלא–רציונלית, אליבא דיהושע, הוא החיבור הייחודי בין לאום ודת.

גישתו מתעלמת מן העובדה, שבניגוד לעמים הרבים, שהתבוללו ונעלמו מרגע שגורשו מארצם וזיקתם למולדתם לא עמדה להם, הדת היהודית לא רק הבטיחה את קיום העם היהודי, אלא גם ובעיקר את זיקתו לציון ולירושלים. נכון שעם השנים הזיקה הזו התנוונה לציפייה פאסיבית לגאולה משיחית ולאיסורי שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. דרושה הייתה המהפכה הציונית כדי להניע את העם היהודי למרוד בשלוש השבועות ולהקים את מדינתו במולדתו.

שלילת הגלות הקיצונית של יהושע, עוררה כלפיו טענות שהוא מאמץ, לפחות באופן חלקי, את התפיסה הכנענית. אין בכך אמת. בניגוד ליונתן רטוש והכנענים, שקראו לנתק מוחלט בין העם העברי כעם חדש לבין העם היהודי, ההיסטוריה היהודית ותפוצות ישראל, יהושע מעולם לא התנתק מכל אלה. הוא ראה עצמו קשור בעבותות לעם היהודי באשר הוא, ומתוך פצעי אוהב הוא תבע ממנו לעלות ארצה.

אני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו

בריאיון ל"אין שאננים בציון", הוא אמר: "אני דוחה כל ניסיונות להביא לדה–ציוניזציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו".

מן הסיומת, ההתייחסות למדינה כמקלט ליהודי שסביבתו תקיא אותו, ניתן להבין שבזמן הריאיון, 52 שנה לפני מותו, הוא עדיין לא גיבש את תפיסתו הקטיגורית בדבר שלילת הגולה. להפך, הוא דווקא חייב אותה: "אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ–ישראל, ואני בטוח שזו לא הייתה מטרתה האמתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ–ישראל הוא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ–ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה".

כאמור, לימים הוא שינה, בהדרגה, את השקפתו בנושא. בהרצאה שנשא ב-2012 הוא יצא בחריפות נגד הירידה מהארץ ונגד הבחירה של יהודים לדבוק בגולה. "הוויית הגולה נגמרה בחורבן איום ונורא. הדבקות שלנו בגולה, שהתחילה אחרי גלות בבל, הביאה לכישלון עמוק. לא גורשנו מהארץ. העם היהודי בחר לחיות בגולה, במצב שבו אין לנו שום שליטה על חיינו ועל ביטחוננו. נתנו את עצמנו באופן בלתי מוסרי, ויתרנו על זכות ההגנה עצמית".

יהדות ישראלית

יהושע קושר קשר ישיר בין זוועות מלחמת העולם השנייה, ובין ההגליה מרצון שעוללנו לעצמנו לאורך השנים. "השואה היא סיכום של הוויית הגולה, המכה הסופית", הוא קובע. "לאורך כל הדרך קיבלנו מכות, לציונות הצטרפו רק מעטים שבמעטים. עם זאת, נקודת המפנה היא לא השואה, היא הייתה לפני 2500 שנה, עם תחילת הגלותיות. אלה רק התוצאות. לא היו פרעות? אינקוויזיציה? מסעות צלב? סוג כזה של קיום הוא מסוכן. הזהות הזו, שמורכבת מדת ולאומיות, אפשרה את זה".

היהדות לה הטיף יהושע היא יהדות ישראלית, ארצית, נטועה במולדת.

"הישראליות נותנת טריטוריה של חברה, כלכלה, אחריות טוטאלית, ולא יהודיוּת שמתעופפת ממקום למקום ומתיישבת על רקמת חיים של עם אחר. אנטישמיות היא תופעת קבע".

קולו הייחודי של א.ב. יהושע בנושא הזה שנוי במחלוקת, אך ראוי שיישמע גם אחרי מותו. גם אם אין מסכימים עם התזה שלו, קשה להיות אדישים לה וראוי שנתמודד עם האתגר האינטלקטואלי והקיומי שהיא מציבה.