השנה הייתה 1975 ובישראל היה קיצוב מט"ח ולא היה ניתן להוציא מהארץ יותר מ- 150 דולר. כשביקשתי להוציא בבנק את הסכום הדרוש לדעתי לנסיעה במטבע זר, שלחו אותי להביא אישור ממשרד התעשייה… שם אמרו לי: "לא מספיק לך סכום של 150 דולר?" וכאשר הסברתי, "אני נוסע לשבועיים-שלושה", הגיבו: "אז תחסוך, אל תוציא כסף"
יצאתי לצרפת ולאיטליה. סיירתי בבתי אריזה ונפגשתי עם יצרני ציוד אריזה. התרשמתי מאחידות גודל הפרי והצגתו האסטתית, שהתאפשרה במיכון המודרני. כאשר חזרתי ארצה, היה לי ברור, שאם בכוונתי למכור מוצר טוב, אסור לי להסתמך על ציוד כמו שהכרתי בקיבוץ ברעם, או ב"תפוח הגליל". ידעתי שמיקום המפעל – ברמת הגולן – יאפשר לי מימון נוח לרכישת ציוד מתקדם בהרבה מהציוד הקיים אצל המתחרים העתידיים ולקבל תנאים מועדפים. מענקים ממשרד המסחר והתעשייה וגם אפשרות להשיג הלוואות בתנאים טובים ממשרד החקלאות, ללא הצמדה וכמובן, מימון מהסוכנות היהודית.
קיבוץ עין זיוון, השותף השלישי בבית הקירור, לא הסכים להצטרף למיזם החדש והעדיף לארוז ולמכור את התפוחים שלו, בבית האריזה הוותיק "תפוח הגליל" ויותר מאוחר, העדיף עם קיבוצי ההר, "כי להם יש ניסיון רב, מומחיות וידע במכירה שאין לך". כך אמר נציגם והוסיף: "אתה לא מבין שום דבר בתפוחים". על כך השבתי: "אני לא צריך להבין בתפוחים, אני צריך לדעת למכור! ולהביא את התפוחים ל'תנובה', זה לא למכור".
לצורך קבלת המימון, הייתי חייב שותף שלישי. פניתי למושב השיתופי רמת מגשימים ושכנעתי אותם להצטרף כשותפים למפעל, אף שרק עתה נטעו ברמת מגשימים תפוחים ויעברו עוד ארבע שנים עד שיוכלו למכור את תנובת העצים שלהם.
כך, בזכותם, יכולתי לשכנע את הסוכנות, אשר התנתה את התקציב בגיוס של שלושה יישובים להמשיך בביצוע המיזם. כעת, ניגשתי ליישום התכנית: פניתי לקרן הקיימת וקיבלתי את הציוד הדרוש לעבודות העפר הנדרשות לסלילת התשתית לבניית המפעל. הייתה זו התקופה שלאחר הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה וכל הטרקטורים בארץ גויסו לחפירת תעלות נ"ט. בכל זאת, הצלחתי להשיג את הטרקטורים ולהתחיל בהכשרת הקרקע למפעל בשטח של 50 דונם, בדרך פנימית, ליד הכניסה לקיבוץ מרום גולן. הרבה אנשים אמרו לי: "אתה הולך בגדול, אתה לא נורמלי! מספיק שני דונמים". אבל התעקשתי להקים שטח ל"מפעל גדול".
היום, חמישים שנה אחרי ההקמה, המפעל עדיין פועל ומרוויח היטב, אבל טוענים ששטח המפעל קטן מדי.
שר הביטחון באותה התקופה, שמעון פרס, הגיע לביקור במרום גולן. הוא ראה את הטרקטורים שעבדו בהשטחת גבעה, כחלק מההכנות להקמת המפעל ושאל אותי בפליאה: "איך השגת את הטרקטורים?! אני מחפש טרקטורים בכל הארץ כדי לחפור תעלות נ"ט וכאן עובדים כאילו הכול כרגיל".
"אלה טרקטורים שלנו", השבתי. "שילמנו עליהם ואנחנו מקימים כאן מפעל".
"ביטחון קודם למפעל", קבע פרס.
ראש מטה פיקוד צפון שהתלווה לשר הביטחון קרץ לי ומיד אמרתי לפרס, "אתה צודק". אחרי שהפמליה עזבה והמשיכה בדרכה, המשיכו הטרקטורים לעבוד במרץ. במשך חודשיים, עבדו הטרקטורים, עד ליצירת תשתית מתאימה לבנייה בשטח של 50 דונם.
כשבונים משהו בארץ, יש כללים ידועים וביורוקרטיה שצריך לעבור. אני לא הייתי מודע לנושא, קבעתי את המיקום בכניסה לקיבוץ מרום גולן והתחלתי בבנייה ללא בקשת אישורים מאף אחד!
יום אחד, הגיע לאתר הבנייה מישהו שטען שהוא ממנהל מקרקעי ישראל וצעק: "ממי קיבלת אישור לבנות כאן? ועדת בניין ערים לא אישרה את הבנייה!". דרשתי ממנו להסתלק והמשכתי לבנות. כעבור זמן, הופיע שוב האיש ואתו אדם נוסף ושוב צווחו וצעקו. סירבתי לעצור את הבנייה ואז הוגשה תביעה אישית נגדי בבית משפט השלום, על בנייה בלתי חוקית. בינתיים, עברו כמה חודשים המבנה התרומם וכבר כוסה בגג.
המשפט נקבע להתקיים בבית המשפט בכפר הדרוזי מַסְעַדֶה, לשם הגיע השופט פארס פלאח, מנצרת. הגעתי לאולם בית המשפט, יחד עם שמוליק שער, חברי לעבודה, כאשר שנינו לבושים בבגדי עבודה כחולים, מאובקים ומלוכלכים, באמצע יום העבודה וללא ייצוג של עורך דין. איש מנהל מקרקעי ישראל שָטח בפני השופט את טענותיו נגדי – הבונה ללא אישור, והתריע שיקרה כאן אסון. כשסיים את דבריו, פנה השופט אליי: "מר ולנר, מה יש לך לומר?"
"אני לא יודע מה הוא רוצה ממני", אמרתי. "אני בונה מפעל לאריזת תפוחים, לטובת כולם ולא ידעתי שצריך לפנות למנהל האזרחי. אני יודע שרמת הגולן נחשבת לשטח צבאי, וקיבלתי אישור ממנהל מקרקעי הצבא". רמת הגולן אכן הוגדרה כשטח צבאי באותה התקופה והסרן הממונה על הבנייה, מטעם מנהל מקרקעי הצבא, אישר כל בקשה שהוגשה לו, מבלי לבדוק או להבין במה מדובר. השופט פנה לתובע ואמר: "מה אתה רוצה? הוא לא ידע שעליו לפנות גם למנהל האזרחי"
"זה לא משנה שהוא לא ידע. צריך להזיז את המפעל לצומת ווסט, שישה קילומטרים מהמיקום הנוכחי שלו, כי הוא מפריע לתנועה". מפריע לתנועה?", שאלתי, "המפעל הוקם בדרך פנימית בכניסה לקיבוץ".
"אני מצטער", הוספתי, "כבר השקענו בהקמת המפעל מיליונים. זה לא יכול לזוז רק לפי הגחמה של התובע". השופט פסק: "אני מתרשם שהצדק לצדו של מר ולנר ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שעבר על החוק. לכן אני דן אותו לשלם קנס בסך 10.000 לירות".
לא התבלבלתי ופצחתי במשא ומתן: "אני מבקש, כבוד השופט, להוריד את הקנס לסכום של 5.000". "מה פתאום!", קפץ התובע, "הרי מדובר במפעל שמשקיעים בו מיליונים!".
השופט השיב לתובע – שהתכבד ובא מעונב ומחויט – "תסתכל עליו" והחווה בידו לעברי, יושב בבגדי העבודה המאובקים. "תראה איך הוא בא. אפילו לא הביא עורך דין. איך אתה רוצה שהוא ישלם 10.000 לירות? אני קובע שהנתבע ישלם 5.000 לירות!". בכך הסתיים המשפט וחזרתי להמשיך בבניית המפעל. כעבור מספר חודשים, עמדו מבני בית הקירור ובית האריזה מוכנים לעבודה ויצאתי לחו"ל לפקח על הטענת הציוד החדיש לבית האריזה.
אחרי שהסתיימה הבנייה והוכנס למפעל הציוד החדיש, עברתי משלב ההקמה לשלב הבא – ניהול נכון של מפעל האריזה.
