בילדותי, שנות ה-60', נהוג היה לומר לילד: "עד שתהיה בן 18, כבר יהיה שלום ולא יהיה צבא". בימים אלה, מתגייסים ילידי 2006, "לבנון השנייה". האם גם הילדים שנולדים כעת, במלחמת "חרבות ברזל", עוד ילחמו?
אני ילד של חורף, שנת 63'.
בילדותי, אמי נהגה להבטיח לי שעד שאגיע לגיל 18, בטח כבר יהיה שלום ולא יהיה צבא.
אפשר להבין את האופטימיות שלה, לנוכח האופוריה בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים. אחרי מלחמת יום הכיפורים, היא כבר לא חזרה על ההבטחה.
אני לא הבטחתי לילדיי יונה עם על של זית. מפוכח, ידעתי שהבטחה כזו אינה ריאלית. בניי הגדולים נולדו בימי אוסלו העליזים. גם אז היו אנשים באופוריית שלום, שנגוזה במהרה. לא נמניתי עמם.
בימים אלה, בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", מתגייסים לצה"ל ילידי 2006, שנולדו במלחמת לבנון השנייה.
האם גם הילדים שנולדים כעת, במלחמת "חרבות ברזל", עוד ילחמו?
קיר הברזל
במלחמת "שלום הגליל", אמר רפי איתן, אז יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, שצפויות לנו עוד מאה שנות טרור.
בשובו מטקס החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו, הכריז שר החוץ שמעון פרס בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור".
42 שנים אחרי דבריו של איתן ו-31 שנים אחרי דבריו של פרס, ברור לנו מי משניהם צדק.
בבואנו להשיב על השאלה, האם גם דור הילדים שנולד במלחמת "חרבות ברזל" יילחם, כדאי לבחון את המציאות הריאלית. לא לסמם את עצמנו בפנטזיות ואשליות, אלא להישיר מבט מפוכח אל המציאות.
אם היה סיכוי לשלום לפני 7 באוקטובר, וספק רב אם היה, הוא נגוז ב-7 באוקטובר. אחרי 7 באוקטובר, נכונים דבריו של רפי איתן לפני כמעט יובל שנים. צפויות לנו עוד מאה שנות טרור. או במילים אחרות – המלחמה על הארץ תימשך לפחות במאה השנים הקרובות.
כדי להבין על מה אני, שכל מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימיסט-חשוך-מרפא, מבסס את ההערכה הפסימית הזאת, יש לבחון שתי שאלות. האחת היא, מה מהות הסכסוך הישראלי ערבי. השניה היא, מה יכול להביא לקץ הסכסוך.
הסכסוך בינינו לבין הערבים אינו סכסוך טריטוריאלי על מיקומו של הגבול בינינו לבינם. הסכסוך הוא על סוגיה אחת ויחידה – אם יש ליהודים זכות למדינה עצמאית בארץ ישראל. בחלק כלשהו בארץ ישראל.
זו כל מהותו של הסכסוך מראשיתו ועד היום – סירובם להשלים עם הזכות הזאת ומחויבותם להילחם ולשלם מחיר כבד, קודם כדי לסכל את הקמת המדינה באמצעות מלחמה נגד עצם הנוכחות היהודית בארץ, ולאחר קום המדינה, כדי להחריב אותה. הלאומיות הפלשתינאית נוסדה ומתקיימת על השלילה הזאת. דרישת "זכות" השיבה, שהפלשתינאים מחויבים אליה, נובעת מהשלילה הזאת. זו מהותה של האמנה הפלשתינאית, שבניגוד לאגדות, לא שונתה לאחר הסכם אוסלו. זו מהותה של אמנת חמאס. על כך, ואך ורק על כך, מתקיימת המלחמה בין הערבים ליהודים בארץ ישראל מראשית המאה ה-20.
ומה יכול להביא לקץ המלחמה? לפני 101 שנה, פרסם המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי את מאמרו המפורסם "על קיר הברזל". במאמר הזה, הוא ניתח באופן מפוכח את הסכסוך. הוא הסביר שאנו, הציונים, לא נוותר על זכותנו להקים מדינה. במדינה הזו, הערבים יהיו מיעוט אזרחי שווה זכויות. אולם התנועה הלאומית הערבית אינה מוכנה לכך והיא תילחם נגד הקמת המדינה. אין לנו ברירה, אלא לממש בכוח הנשק את זכותנו ולהקים את המדינה. יהיה עלינו להקים קיר ברזל שיגן עלינו מפני ניסיונות האויב הערבי לחסל את המפעל הציוני. עלינו להמשיך ולממש את המפעל הציוני על אפם וחמתם ולא להתנות זאת בהסכמתם. רק כאשר הערבים יבינו, שאין להם שום סיכוי לסכל את הקמת המדינה, הם ייאלצו להשלים עם המציאות. כשהם ישלימו עם המציאות, ייפתח סיכוי לשלום.
תנועת העבודה, ובן גוריון בראשה, שהנהיגה את התנועה הציונית מראשית שנות השלושים ואת מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה, אימצה למעשה את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי, גם אם לא השתמשה באותה טרמינולוגיה.
כך, למשל, כתב אחד מהוגי הדעות החשובים של תנועת העבודה, ד"ר משה בילינסון, במאמרו "טעם המערכה", ביוני 1936, בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בעיתון "דבר": "אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה".
תאכל חרב
מאה שנה בדיוק, אחרי שהתפרסם מאמרו של ז'בוטינסקי, קרס קיר הברזל. אלפי המחבלים, הרוצחים והאנסים, שמוטטו את המכשול המפורסם, "הבלתי עביר", שהשלינו את עצמנו להאמין שהוא מגן עלינו, מוטטו גם את קיר הברזל. בתודעתם, היה זה הניצחון הראשון שלהם מאז 1948, אם לא קודם לכן.
למרות הסבל, ההרס וההרג בעזה, הפלשתינאים חוגגים את ניצחונם. הנה, הצלחנו. כבשנו יישובים ישראלים. שלטנו בהם שעות ארוכות. רצחנו, אנסנו, הצתנו, בזזנו כמעט באין מפריע. הטבח של 7 באוקטובר הצית את דמיונם. בסקרים – למעלה מ-80% מהפלשתינאים תומכים בטבח. יחיא סינוואר הוא המנהיג הנערץ על הפלשתינאים. הם רואים בו צלאח א-דין המודרני. אילו היו בחירות דמוקרטיות בקרב הפלשתינאים, הוא היה לוקח בהליכה ומשאיר אבק למתחריו, שגם הם אינם בדיוק חברי כבוד בהסתדרות הציונית העולמית. הפופולרי ביותר אחרי סינוואר, שבבחירות כאלו היה מתמודד נגדו, הוא המחבל והרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, המרצה חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי, כי רק חמישה מעשי רצח באחריותו הוכחו במשפט למעלה מכל ספק.
ז'בוטינסקי ובילינסון צדקו. רק יאוש של הפלשתינאים מהסיכוי להשמידנו, יוביל לשלום. למרבה הצער, הצלחתם הגדולה ב-7 באוקטובר, עוררה בהם תקווה גדולה ואמונה בכוחם. טבעת החנק שאיראן ושלוחותיה מקיפות בה את ישראל והתקדמות איראן לגרעין, מחזקות עוד יותר את אמונתם זו. ולכן, אם היה סיכוי לשלום לפני 7 באוקטובר, הוא נגוז ביום הטבח.
אז מה? לנצח תאכל חרב?
3,050 שנה חלפו מאז שאבנר בן נר, שר צבאו של שאול, הפנה את השאלה הזאת ליואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, בטרם יואב הכה בו בחרבו והרגו.
הנצח קצת גדול עליי, אבל אפשר לומר שב-3,050 השנים שחלפו מאז השאלה ההיא התשובה היא חיובית.
להנחה שדווקא בקדנציה שלנו החרב תחדל לאכול, אין כל כך על מה להסתמך.
אז איזה עתיד צפון לילדינו ולדורות הבאים? מה הטעם? האם ישראל תשרוד?
כל המהות של קיר הברזל בנוסח ז'בוטינסקי ולטעם המערכה בנוסח בילינסון, היא אופטימית. נכון, הם אינם רוצים אותנו כאן. נכון, הם נלחמים ויילחמו בנו, ואף על פי כן, נבנה את ארצנו, נקים את מדינתנו. וכך קרה. כאשר ז'בוטינסקי כתב את מאמרו, היו בארץ ישראל קצת יותר ממאה אלף יהודים. כאשר בילינסון כתב את מאמרו, היו בארץ ישראל 400 אלף יהודים. היום חיים בארץ ישראל קרוב לשמונה מיליון יהודים, במדינה יהודית חזקה, מפותחת ומצליחה.
אנו בעיצומו של משבר קשה וכואב, אך כאשר אנו נוכחים איזו כברת דרך כבירה עברנו במאה השנים האחרונות, יש לנו כל הסיבות שבעולם להיות אופטימיים באשר למאה השנים הבאות. לא ביקשנו מהערבים רשות לחזור לארצנו ולהקים את מדינתנו וגם היום לא נבקש מהם רשות להמשיך לקיים ולחזק אותה.
לא יהיה שלום בדורות הבאים. האויב אינו עומד להשלים עם קיומנו בעתיד הנראה לעין. עלינו להתמקד בהמשך חיזוק המדינה, הן מבחינה ביטחונית, והן מבחינה חברתית, כלכלית, תרבותית, מדעית וחינוכית. עלינו לחתור למדינת מופת. פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות.
