השבוע, במלאת שלושים שנה לפטירתו של זרובבל גלעד, מחברו של המנון הפלמ"ח, שהיה משוחרי ההתיישבות היהודית בגולן, ראוי להזכיר אותו בעיתון הגולני

זרובבל גלעד ייכנס לנצח לפנתיאון של התרבות העברית, בזכות המנון הפלמ"ח, שכתב. המשורר זרובבל גלעד (1912-1988) היה מראשוני תנועת "הנוער העובד", חבר קיבוץ עין חרוד, פלמ"חניק, איש רוח, מהדמויות המרכזיות בקיבוץ המאוחד ועורך כתב העת שלו "מבפנים", לאורך שנים רבות. היה מנאמניו של טבנקין וממייסדי התנועה למען א"י השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים.

במהלך קורס המ"כים השני של הפלמ"ח, בקיבוץ אלונים, ב-1942, שאחד ממפקדיו היה יצחק רבין, מפקד הקורס, מאירק'ה דוידסון, מקיבוץ איילון, דחק בזרובבל לכתוב שיר חדש לכבוד טקס הסיום של הקורס. בשעת שמירה, כתב זרובבל את השיר, על פי מנגינה רוסית מוכרת, שיר לכת של הצבא האדום, שבשנות השבעים נכתבה לו הגרסה העברית "הלוך הלכה החבריא". מיד עם רדתו מן השמירה, לימד שניים מחבריו את המילים והם הופיעו בלחן זה בטקס. על פי עדות אחרת, גלעד כתב את השיר ובתום אימון בקורס, הוא קרא אותו באוזני חבריו והם שידכו את השיר למנגינה. העדות על כתיבת השיר על פי הלחן נראית לי אמינה יותר. השיר פורסם בעמוד השער של עלון הפלמ"ח והחל מושר הן בטקסי הפלמ"ח והן בערבי הווי מסביב למדורה.

זרובבל חש אי נוחות מכך שהשיר הזה מושר בלחן שאינו עברי מקורי והוא שלח אותו לחברו הטוב, עוד מימי תנועת "הנוער העובד", דוד זהבי, חבר קיבוץ נען. זהבי כתב לחן, אך לא היה מרוצה וגנז אותו. כעבור זמן מה, שב והוציא את השיר מן המגירה וכתב את המארש המוכר לנו.

השיר הופיע בעמוד האחורי של חוברת שהוציא לאור המדור לידיעת הארץ, בתנועה הקיבוצית, בשנת תשל"ז, 1977, לפני 41 שנים. שם החוברת הוא: "גמלא – הרקע ההיסטורי, עונת החפירות הראשונה". את החוברת כתב הארכיאולוג שמריה גוטמן

זהבי לימד את השיר, תחילה בקיבוצו ואחר כך עבר בין מחנות הפלמ"ח ולימד את הלוחמים את השיר. ביוני 1943, השיר פורסם יחד עם התווים בעיתון "הנוער העובד" "במעלה", (שבשנות ה-30', זרובבל היה עורכו). מטעמי חשאיות, כותרת השיר הייתה "שיר הפלוגות" ואת המילים "אנו אנו הפלמ"ח" החליפו המילים "אנו ההולכים בסך". כעבור שנה וחצי, הוא שב ופורסם, עם הלחן של זהבי, בעלון הפלמ"ח ושם, במקום "כל בחור על המשמר", נכתב "בחורה על המשמר", במסר פמיניסטי מובהק.

מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר,

אַךְ רֹאשֵׁנוּ לֹא יִשַּׁח

לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ,

תָּמִיד אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח!

מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב,

מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר –

כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק

כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!

נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם,

שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים,

מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל,

בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים!

רִאשׁוֹנִים תָּמִיד אֲנַחְנוּ,

לְאוֹר הַיּוֹם וּבַמַּחְשָׁךְ

לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, תָּמִיד

אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח!‏

על המנון הפלמ"ח ניתן עוד להוסיף ולהכביר מילים – כל שורה בו היא מלאכת מחשבת והשיר כולו עתיר סמלים והוא תמצית האידאולוגיה של הקיבוץ המאוחד ושל הפלמ"ח. אציין רק את העובדה, ששורות רבות מתוכו היו למטבעות לשון בשפה העברית: "מסביב יהום הסער", "ראשנו לא ישח", "ראשונים תמיד אנחנו", "מן הים עד המדבר", "לאור היום ובמחשך" ו"לפקודה תמיד אנחנו" (אגב, תנועת העריקים והסרבנות "יש גבול" הוציאה פעם חוברת שכותרתה "לפקודה לא תמיד אנחנו". שמחתי על הבחירה הזאת, שבה הם מעידים על עצמם שהם היפוכו של עולם הערכים של הפלמ"ח).

השבוע, במלאת שלושים שנה לפטירתו של זרובבל גלעד, שהיה משוחרי ההתיישבות היהודית (אני מתנצל בפני משטרת הפוליטיקלי קורקט על הביטוי הגס "התיישבות יהודית") בגולן, ראוי להזכיר אותו בעיתון הגולני, באמצעות שיר שכתב, העוסק בגולן. מבין שורות המנון הפלמ"ח, השורה הרלוונטית לשיר שאותו אציג היא: נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם.

גמלא

שמו של השיר הוא זֵרוֹן בְּגַּמְלָא.

השיר הופיע בעמוד האחורי של חוברת שהוציא לאור המדור לידיעת הארץ, בתנועה הקיבוצית (לצערי, המדור הזה כבר אינו קיים), בשנת תשל"ז, 1977, לפני 41 שנים. שם החוברת הוא: "גמלא – הרקע ההיסטורי, עונת החפירות הראשונה". את החוברת כתב הארכיאולוג שמריה גוטמן, חופר גמלא, חבר קיבוץ נען.

על שער החוברת – תמונה של בית הכנסת בגמלא, במהלך העבודה לחשיפתו. בפתח החוברת, מופיעות מפה של אזור גמלא ומפת העיר, כפי שצוירה כבר על סמך התגליות בעונת החפירות הראשונה. מופיעים בחוברת שני שירים של המשורר יצחק שלו – "יוספוס" ו"הלגיון העשירי". רובה של החוברת הוא סקירה של שמריה גוטמן. תחילה – "פרקים בתולדות גמלא". כידוע, חשוב מאוד היה לשמריה להנחיל את התודעה שבניגוד למצדה, (נהוג היה אז לכנות את גמלא "מצדה של הגולן", או "מצדה של הגליל"), גמלא לא הייתה מבצר צבאי, אלא יישוב חי, עיר חשובה, שהתקיימה כמאתיים שנה.

בהמשך, מתאר שמריה את תהליך זיהוי מקומה של גמלא, על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו – הזיהוי השגוי בעבר והזיהוי הנוכחי, המוכח. פרק גדול מתאר את המלחמה על גמלא ועיקר החוברת הוא "דין וחשבון זמני" על עונת החפירות הראשונה בגמלא, עם פירוט על החומה, השער, הבניין הציבורי וחלקיו, רחוב המדרגות, ראשי החצים, אבני הקלע-בליסטראות ופירוט של ממצאים שונים ובהם מטבעות. עדיין לא מוזכרת המטבע שהוטבעה בזמן המרד, עם הכתובת (שפיענוחה שנוי במחלוקת) "לגאולת ירושלים הקדושה", שריגשה כל כך את שמריה והוא מדבר עליה בפאתוס האופייני לו, בסרט המוצג במוזאון עתיקות הגולן והיה חלק ממיצג הגולן הזכור לטוב, מתקופת המאבק על הגולן.

פרק שלם בספר מוקדש לתפקיד הבניין הציבורי שהתגלה בחפירות ושמריה הסביר מדוע הוא מזהה אותו כבית כנסת (אף שהוא קדם לחורבן בית המקדש) ולא כבית מועצה. פרק נוסף הוא "לקראת עונת החפירות השנייה" ובו מתאר שמריה את תכנית המשך החפירות.

לחוברת יש שני נספחים. האחד הוא דברי סופרים רומיים על מלחמת היהודים. השני מתאר את אתר ההנצחה לזכר מתיישבי הגולן שנפלו במערכות ישראל (מתוך פרסום של אגף הייעור של קק"ל). החוברת כולה מעוטרת בתמונות ותרשימים מגמלא.

כאמור, החוברת מסתיימת בשירו של זרובבל גלעד "זֵרוֹן בְּגַּמְלָא" (יש לציין שהשיר, כפי שהוא מופיע בחוברת, רצוף בשגיאות ניקוד ואני מודה לאפרת בדיחי, על הניקוד מחדש של השיר).

זרון

ה"זרון" אינו זר קטן… אך הוא נובע מן המילה זֵר. מתוך "ויקיפדיה": "זֵרוֹן (שם מדעי:Circus  באנגלית:Harrier ) הוא סוג של עוף דורס, בעל גודל בינוני ומבנה גוף רזה, כאשר הנקבות גדולות בהשוואה לזכרים. הזנב ארוך, צר ומעוגל בקצהו, הרגליים ארוכות וצרות, הראש פרופורציונלי לגוף והצוואר קצר. המקור קצר ומחודד והנחיריים רחבים, פלומת נוצות סבוכה (כעין 'זֵר' – מכאן מקור השם) מכסה מאחורי קו העיניים את הלחיים ואת נקבי האוזניים הגדולים. הכנפיים ארוכות ומעוגלות, מוטות בזווית כלפי מעלה. מבנה הגוף מותאם לתעופה בגובה נמוך מעל מישורים פתוחים ושדות".

זרובבל, אוהב הארץ וחובב הטבע, ביקר בגמלא, במסגרת אירוע, אולי בט"ו בשבט, של נטיעת עצים בגולן. בתום הנטיעות, יצאו הנוטעים לסיור בגמלא. מתי היה הביקור?

זרובבל כותב "שבאותו המקום מצאו אחר כך החופרים", כך שהיה זה לפני גילוי בית הכנסת. ייתכן שהיה זה כבר בתחילת עונת החפירות ואולי עוד לפניה. אך היה זה אחרי שהאתר זוהה כגמלא, אך בטרם הוכח הזיהוי בממצאים ארכיאולוגיים. לכן, הוא כותב על "דבשת הגמל", ש"אומרים, כי העיר גמלא עמדה שם". "אומרים", כלומר יש סברה, אך היא עוד לא הוכחה.

בעודו מטפס במדרון, זרובבל ראה פתאום את הזרון. אך הוא בקושי הספיק לקרוא לו "היי, אתה!" והזרון נעלם. כמו בשירו של נתן זך, "ציפור שנייה": "ראיתי ציפור רבת- יופי", גם כאן, ניתן דרך מילותיו של זרובבל, לחוש שעבר אותו אז רטט.

במקום שבו זרובבל ראה את הזרון, התגלה מאוחר יותר בית הכנסת. כאילו הזרון סימן לזרובבל, שיש במקום הזה משהו מיוחד. בבית האחרון, כותב זרובבל על גילוי בית הכנסת ומסכם ש"מי שהגיע שפתיו אל האפר חש כי עודנו חם". זוהי תחושה אותנטית של אדם החש שהוא חוזר הביתה, ממשיך את דרכם של מי שהיו כאן רק לפני רגע, כאילו 1,900 שנים לא היו אלא הרף עין. המקום עוד לא התקרר, הוא חיכה לנו שנשוב ונחיה אותו.

כַּאֲשֶׁר גָּמַרְנוּ לָטַעַת אֶת הָעֵצִים

בַּבֹּרוֹת שֶׁכָּרִינוּ בְּאַדְמַת הַגּוֹלָן,

יָרַדְתִּי לַנַּחַל, בְּקִירוֹתָיו נְשָׁרִים יְקַנֵּנוּ

וּפָנִיתִי אֶל "דַּבֶּשֶׁת הַגָמָל", שֶׁאוֹמְרִים,

כִּי הָעִיר גַּמְלָא עָמְדָה שָׁם.

וּבְעוֹדִי מְטַפֵּס בַּמִדְרוֹן וּנְשִׁימָתִי מִתְקַצֶּרֶת,

רְאִיתִיו פִּתְאֹם: עוֹף בּוֹדֵד, אֲצִילִי,

נִצָּב לְלֹא זִיעַ.

וְעֵינָיו בְּאַגַּס בָּר מִדֻבְלָל.

הַנְשָׁרִים חָגוּ לְמַעְלָה, גָּבוֹהַּ

אֶחָיו חָלְפוּ עַל רֹאשׁוֹ וְצִלָּם

לְרַגְלָיו. וּבַז צָוַח.

וְלֹא נָע.

נָשָׂאתִי אֵלָיו רֹאשִׁי וְשָׁרַקְתִּי.

קָרָאתִי: הֵי, אַתָּה!

לֹא עָנָה. וְעֵינָיו מְשַפְּדוֹת

אֶת הָעֵץ.

כְּשֶׁגָּחַנְתִּי לְרַגְלֵי הָאַגָּס עַל כּוֹתֶרֶת עַמּוּד

בּוֹהֶקֶת בְּאוֹר-יוֹם אַחֲרוֹן,

נֶעֱלַם הַזֵּרוֹן.

בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם מָצְאוּ אַחַר כָּךְ הַחוֹפְרִים

שְׂרִידִים שֶׁל בֵּית כְּנֶסֶת שֶׁפִּתְחוֹ

כְּלַפֵּי יְרוּשָׁלַיִם וְעַל רִצְפָּתוֹ אֵפֶר

וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת.

מִי שֶׁהִגִּיעַ שְֹפָתָיו אֶל הָאֵפֶר

חָשׁ, כִּי עוֹדֶנּוּ חַם.