בשבועות, חג מתן התורה, קוראים במגילת רות, את סיפורה של רות המואבייה, שברגע הנכון עזבה את כל חייה והתמסרה ליהדות. עמית שרה אגמון, מאבנ"י אית"ן, מלמדת את תורת ימימה: "להיות בעל תשובה זה כמו להגר לארץ חדשה שאתה לא באמת יודע שום דבר עליה"
לקראת שבועות, חג מתן תורה, שבמרכזו מגילת רות וסיפורי נשים, נפגשתי עם עמית שרה אגמון, ממושב אבנ"י אית"ן. בין השאר, היא מלמדת את תורתה של ימימה וקיבלה על עצמה תורה ומצוות והיא אישה רבת-פעלים.
היא בת 43. נשואה לנווה ואימא לשלושה ילדים חמודים – אודליה רחל, רפאל ואלישע דוד. כבר ארבע שנים שהם גרים במושב אבני אית"ן, אחרי שעשו דרך בארץ ובעולם.
איפה נולדת וגדלת?
"גדלתי בקיבוץ כפר מסריק, שזה קיבוץ חילוני למהדרין של 'השומר הצעיר'. ישנתי מגיל חודשיים בבית ילדים וככה רוב ילדותי. גדלתי בתוך חמולה, משפחה שורשית ואהובה בקיבוץ. הסבים שלי היו חלוצים, מסרו את נפשם על ארץ ישראל ואני מאוד גאה בזה".
אז איך בחורה מ"השומר הצעיר" מגיעה לתורה?
"תמיד ידעתי שיש כוח שמנהל את העולם הזה ודיברתי עם אלוהים מגיל נורא צעיר, אפילו שאמרו לי כל הזמן שאין. גדלתי בסביבה מאוד חילונית, עם הרבה אנטי לדת ולדתיים, אבל עם הרבה ערכים. בהרבה מובנים, אבנ"י אית"ן והחברה הדתית לאומית מאוד מזכירה לי את הקיבוץ של פעם.
"חזרתי בתשובה בגיל 30, אחרי עשור של חיפוש עצמי. טיילתי הרבה בעולם, עבדתי בהרבה עבודות שונות ומשונות ובעיקר חיפשתי. חיפשתי משמעות, חיפשתי אהבה, חיפשתי אלוהים. זה ממש קשה לתמצת את זה בכמה משפטים, אבל אחרי שחיפשתי בהודו ובתורות המזרח ובאנתרופוסופיה, התחלתי להבין שיש משהו גם ביהדות ושבעצם הכול יונק משם.
"לקח לי שנים להוריד את ההתנגדות, להבין איזו חכמה אדירה ועמוקה יש בה ובעיקר ראיתי אמת שלא יכולתי להתעלם ממנה. להיות בעל תשובה זה כמו להגר לארץ חדשה שאתה לא באמת יודע שום דבר עליה. זה התחיל כהרפתקה נחמדה ובסוף נשארנו לגור בה. אני לא אשקר ואגיד שאין הרבה קשיים בדרך. זו דרך מורכבת ואתה תמיד קצת מהגר, אבל יחד עם זאת, זה חיבור לשורש האמתי שלך, למהות. אנחנו תמיד בשאיפה לחיות את התכלית והיהדות לא נותנת לך לשכוח אותה בתוך העולם המטורף שאנו חיים בו".
את התשובה מצאת לפני הנישואים?
"כשהכרתי את נווה, גרתי בהרדוף, שזה קיבוץ אנתרופוסופי. הייתי מאוד מחוברת לאנתרופוסופיה. למדתי את זה וזה ענה לי על הרבה שאלות. נווה גר בירושלים וכבר היה מאוד מחובר ליהדות והדבר שהכי הפחיד אותי בעולם היה שהוא יחזור בתשובה.
"איכשהו, לאט לאט, בעיקר דרך המוזיקה והניגונים, שממיסים את ההתנגדויות, גם אני נכנסתי לעניינים. הכרנו את רבי נחמן, הרב שלמה קרליבך והתורות והניגונים מאוד חיברו אותנו לעצמנו וליהדות.
"אחרי שנה, התחתנו ונסענו להודו ושם זה כבר נהיה יותר הלכתי. כשהגענו להודו, היינו מאוד פתוחים, רצינו ללמוד הרבה דברים ובסוף, מצאנו את עצמנו צמאים ליהדות. בהתחלה היינו נכנסים לבתי חב"ד ורבים אתם: מה זאת אומרת העם הנבחר? מה אנחנו יותר טובים ממישהו אחר? לקח לנו זמן להבין שאנחנו יהודים והתיקון שלנו שונה משל עמים אחרים. יש לנו שליחות בעולם, אנחנו צריכים להיות אור לגויים, להפיץ אור של טוב בעולם. בשביל זה, כל אחד צריך קודם כול להכיר בטוב שיש בתוכו".
איך ההורים שלך הגיבו לתהליך התשובה?
"ההורים שלי הם אנשים טובים, מלאים בנתינה. אפילו שבחרתי בדרך שונה משלהם, יש לנו קשר מעולה, כי הם האנשים הכי לא ביקורתיים בעולם ותמיד קיבלו אותי כמו שאני. אני תמיד אומרת לילדים שלי שסבא וסבתא עושים לא פחות מצוות מאתנו כי הם מהדרים ב'ואהבת לרעך כמוך'".
ביניים: אומנות הדיוק
במה את עוסקת?
עמית: "יש לי כמה עיסוקים עיקריים, שקשורים מאוד לנשים ולעולם הנפש.
"הדבר העיקרי שאליו אני הכי מחוברת זה שיעורי ימימה. אני מנחה קבוצות ימימה בגולן ובגליל, מלמדת ימימה בבית מדרש לנשים 'כגוונא' באבנ"י אית"ן ובאולפנת 'רגבות'. זה אולי הדבר הכי מדהים ומשמעותי שעשיתי בחיי. נשים עוברות תהליכי נפש מאוד עמוקים, זה לימוד ממש משנה חיים וזו זכות גדולה להפיץ את האור הזה בעולם. חוץ מזה, אני גם מטפלת ומלווה נשים בשיטת התמקדות בשילוב הבנות מתורת ימימה.
"לימודי ימימה זה חשיבה הכרתית, זה לימוד נפשי-רוחני, שבעצם מלמד אותנו לעשות סדר בנפש הסוערת שלנו, להתקרב לעצמנו ולהתנהל מתוך ההכרה. ימימה אומרת לנו ש'שמחה יכולה לחזור ללב עצוב, אפילו אם ידעה סערה, סבל משנים, עליות וירידות, התנגשויות, אפילו זה, אפילו מאוד'.
"אני חושבת שיש שילוב ממש גאוני של כמה דברים בלימוד הזה. הראשון והעיקרי זה הלימוד עצמו, החלקים שימימה נתנה, שהם מזור ללב שלנו, לדור שלנו ולעולם. הדבר השני זה הקונספט של מפגש שבועי בקבוצה אינטימית ומכילה והדבר השלישי זה העבודה בבית, דרך כתיבה, שמטמיעה את הלימוד הזה בתוך החיים. זה שילוב מדהים ויש לי זכות גדולה בשנים האחרונות לראות איך השילוב הזה מחייה נפשות, משנה בתים ומביא המון טוב למי שמסכימה להתמסר אליו.
"זה לימוד שיונק אומנם מהיהדות, אבל הוא ממש לא דתי והוא מתאים לכל אחת שמבקשת לחזור להיות שמחה, אוהבת וקרובה לעצמה ולסובבים אותה.
"בנוסף אני גם מעצבת גרפית, בין היתר, מלווה נשים עצמאיות שרוצות לצאת לאור ולהגשים את עצמן. הרבה פעמים, אנחנו עושות דרך ומבינות ביחד מה בעצם הן מבקשות, מדייקות את זה ביחד, מנסחות ומעצבות לוגו ופלייר ואני גם עוזרת להן בשיווק. אני קוראת לעסק הזה 'אומנות הדיוק', כי זה ממש ללמוד לדייק את עצמך. זה תהליך ממש מרגש, כמו לידה. מישהי יקרה אמרה לי, לפני שבוע, שאני הדולה שלה וזה ממש ריגש אותי.
"חוץ מזה, יש לי גם ???בר מעל עשור??? חנות יד שנייה 'בעין טובה', שנמצאת בשנים האחרונות במתחם ה'אוהל', במושב נוב. זו חנות ממש מתוקה, שעובדת על אמון, תמיד פתוח שם ונשים נכנסות לבד ומרגישות בבית. זו חווית קניות מאוד נעימה ומיוחדת ולהרבה נשים זו ממש הצלה, כי הן צריכות את השקט ואת הנחת הזו, בלי שאף אחת תהיה אתן שם. בכלל, אין על 'יד שנייה', זה חסכוני, זה אקולוגי, זה הבגדים הכי יפים וזו התמכרות קשה לחובבות הז'אנר…".
זכינו
במה עוסק נווה?
עמית: "נווה הוא מוזיקאי יוצר, כותב ומלחין. מנגן בהרכבים שונים, מעביר מפגשים שבועיים במרכזי יום, מלמד במכינות ובבתי ספר. הוא מדריך מוזיקלי, מנגן ושר בערבי שירה בציבור, בבר-מצוות ובחתונות ומופיע בפני המון סוגי קהלים. יש לו הרכב שנקרא 'זקני הכפר', הרכב של קיבוצניקים בעלי תשובה. הם מופיעים בקיבוצים עם מופע שירי ארץ ישראל. מופע שנולד מתוך השסע הגדול שהיה פה בשנים האחרונות, בניסיון לקרב וליצור חיבורים בין דתיים וחילונים. בגדול, הוא משמח ומחבר אנשים לעצמם דרך הכלי של המוזיקה".
מה ההבדל בין חג שבועות היום לשבועות של ילדותך?
"כשהייתי ילדה, שבועות זה היה החג האהוב עליי, אין כמו שבועות בקיבוץ. קראנו לו חג הטרקטורים ואבא שלי, הנוי'ניק של הקיבוץ, עד היום עושה את ריקוד המכסחת וכל הקיבוץ מריע לו… רק כשגדלתי, הבנתי שזה בכלל חג מתן תורה ובקיבוצים הפכו את זה לחג חקלאי. לא היה לי שום מושג על המשמעויות הרוחניות של החג, על מגילת רות, על זה שלומדים תורה כל הלילה. מודה ממש על העולם שנפתח לפניי ועל הזכות להעביר את זה הלאה לילדים שלי, כי זה באמת חג מדהים ובאמת זכינו שקיבלנו את התורה".
איך המלחמה משפיעה עלייך?
"קודם כול, תשאלי איך השנה שלפני המלחמה השפיעה עליי, כי מאוד קשה לי לנתק את כל מה שקרה כאן קודם. השסע והשנאה והכעס שהיו כאן, מכל הצדדים, היו קשים לי מנשוא ואני מרגישה שכולנו למדנו לקח מאוד גדול.
"אנחנו עם אחד, אנחנו אחים וכשאנחנו שוכחים את זה, דואגים להזכיר לנו את זה בכל מיני צורות והפעם, זה היה בחתיכת כאפה. הכאפה הנוראית הזו גילתה לנו מה זה עם ישראל וזה עדיין מדהים לראות את זה. המנהיגים שלנו אולי עדיין מבולבלים, אבל העם מתגלה דרך החיילים שלנו, דרך הערבות הדדית והנתינה וכל ההפרדות המלאכותיות האלו של דתיים/חילונים, ימנים/שמאלנים, שדרכן למדנו להפריד בינינו, כבר פחות ופחות שייכות. תראי, כרגע המצב ממש מייאש, אבל אני מאמינה בעם שלנו ובקדוש ברוך הוא ובנסים ויודעת שהכול עוד יכול להשתנות. אנחנו רק באמצע המהלך. בעזרת השם, מאמינה שיהיה טוב ורק נצמח ונתאחד".
