כשאת מנהלת עסק עצמאי לבד, את גם מתמודדת לבד. אין מועצת מנהלים, אין מי שייתן גיבוי ולא סתם אומרים שמסעדנות זה תחום קשה. כל הסימנים מלמעלה הראו שמיציתי
לפני שבועיים, סגרתי את ה"יעלי". בלי הודעה מראש, בלי הרבה הכנות. פשוט הבנתי שאני כבר לא יכולה להילחם יותר. הייתה שנה לא פשוטה. כל הזמן חיפשתי עובדים, התחלופה יצרה נזקים, הייתה גם ירידה בכמות המטיילים וכל הקשיים והאתגרים גרמו להתלבטויות. תמיד אמרתי שסוד ההצלחה של ה"יעלי" הוא האהבה הגדולה שלי לעסק ולאירוח ולשמח אנשים וגם כשהיה לא פשוט, במהלך השנים, לא ויתרתי. ניסיתי להביא אנשים לכפר, אירחתי מכל הלב ואהבתי את העסק שלי. השקעתי בו את כולי.
לאחרונה, הרגשתי שהדברים כבר לא מסתדרים כמו בעבר. מצאתי את עצמי במטבח, במקום להיות בחוץ ולנהל ולעשות דברים לקידום העסק. הרגשתי שהתשוקה וההתלהבות מתחילים לאט לאט להיעלם. כשאת מנהלת עסק עצמאי לבד, את גם מתמודדת לבד. אין מועצת מנהלים, אין מי שייתן גיבוי ולא סתם אומרים שמסעדנות זה תחום קשה. לא חשבתי ככה, עד שהתחיל להיות לי קשה… ואז הבנתי שאני צריכה לוותר.
אני מודה שההרהורים האלו על שינוי כבר התגלגלו אצלי, בשנתיים האחרונות, אבל "יעלי" זה הבייבי שלי, זה חלק ממי שאני והיה קשה לי לשחרר. לא חשבתי שאשאר שם עד הפנסיה, אבל מסתבר שהייתי צריכה לוותר. כל הסימנים מלמעלה הראו שמיציתי ואני גאה בעצמי על תשע השנים שהייתי שם. עבודה קשה מעולם לא הלחיצה אותי. שמתי לב שתמיד עבדתי בשתי משרות וגם כשהייתי ב"יעלי", עשיתי עוד דברים. עבודה ומימוש עצמי הם חלק ממני. בשנים האלו, למדתי מהי יזמות, איך מנהלים עסק, התמודדתי עם עובדים, ספקים, רשויות וגם עם לקוחות, שהם הליבה של העסק ובלעדיהם אין עסק. לפעמים, להיות עצמאי, זה להיות מנוהל על ידי הרבה מאוד מנהלים שיש להם מה להגיד, להציע, לבקר ואפילו לכעוס על בעל העסק וקיבלתי את הכול באהבה.
נקודת אור
היום, שבועיים אחרי הסגירה, עדיין יש אוכל במקררים, הכלים עומדים במקומם ומי שיציץ מהדלת, יחשוב שהכול כרגיל. עוד לא הצלחתי להיפרד, עוד לא פיניתי את חפציי האישיים. משקפי הקריאה שלי עם ספר הסוד מונחים על השולחן הקבוע שלי, מכונת הקפה במקומה. מתחת לעץ האלון, אי אפשר היה לשבת עם הקפה בגלל הגשמים, אבל גם לא שתיתי הפוך בשבועיים האלה, העדפתי תה צמחים. כנראה גם זה חלק מתהליך הפרידה.
זו פרידה ברגשות מעורבים. הייתי רוצה להיפרד אחרת, עם מסיבה גדולה ומתנות והרבה יין וקפה. אולי הייתי צריכה להילחם עוד קצת ולסיים במסיבה ואולי לא. תמיד, פרידה היא מסיבה. לפעמים, פשוט צריך לקבל את זה שפרק בחיים נגמר
זו פרידה ברגשות מעורבים. הייתי רוצה להיפרד אחרת, עם מסיבה גדולה ומתנות והרבה יין וקפה. אולי הייתי צריכה להילחם עוד קצת ולסיים במסיבה ואולי לא. תמיד, פרידה היא מסיבה. לפעמים, פשוט צריך לקבל את זה שפרק בחיים נגמר, וצריך למצוא את הכוחות להתחיל פרק חדש. זה היה פרק מקסים בחיים שלי. אהבתי לארח את תושבי הגולן והמטיילים, אהבתי לקבל קבוצות, לספר להם על הכפר ועל כל החלומות שמתגשמים. אהבתי לשבת מתחת לעץ האלון, באווירה הפסטורלית של הכפר, עם הקפה ולכתוב את הטורים שלי. לא פעם כתבתי פה על ההתמודדויות של החיים ואני מזכירה לעצמי שהתמודדות עם סיום של משהו מביאה אתה גם משהו חדש וטוב. אני מאמינה בטוב ובראייה חיובית ומקווה למצוא את האור במקום הבא שאהיה בו, כי "יעלי", בית הקפה, היה בשבילי, ואני חושבת שגם בשביל הגולן, נקודת אור טובה, עם אנרגיות טובות של אהבה ושמחה וברכה.
משהו מתוק וטוב
משהו מתוק וטוב עם הקפה או התה
עוגיות קינמון בצורת לב
200 גר חמאה
3 כוסות קמח
1/2 כוס סוכר
מעט קינמון
ביצה
במערבל מזון, עם וו גיטרה, ללוש את כל החומרים בלי הביצה, עד ליצירת תערובת פירורית ואז, להוסיף את הביצה, עד שנוצר בצק רך וחלק.
לרדד לעלה, לקרוץ לבבות בעזרת חותכן ולאפות.
טעים וכיף לעשות גם עם הילדים, או הנכדים.
