היא מאמינה ש"אנחנו מושלמות בדיוק כפי שאנחנו", בכל גיל וצבע שיער. אמנית שיוצרת בובות, פיות ומכשפות ואימא לילדים בעלי צרכים מיוחדים. האורחת שלי לשבת היא דפנה בדנאר
אני אמנית. עוסקת בבניית בובות גמדים, שדונים, פיות ושאר יצורי יער. כל בני משפחתי, מדורי דורות, הם אומנים בטווח רחב של תחומים. אני זוכרת את עצמי יושבת בגלריה של סבי, זיגי לובל ז"ל וצופה בו שעות, עומל על המחרטות שלו בדממה. תמיד הייתי חזקה בתחום האומנותי וחלשה מאוד בתחומי למידה האחרים. לימים, גיליתי שאני סובלת מכל ליקויי הלמידה שקיימים. בגיל 14, נשרתי מהלימודים ועבדתי במשרה מלאה בקיבוץ.
"ב-20 שנים האחרונות, פיסול ובניית מכשפות, זה התחום שלי. הכנתי בובות במשך שנים רבות למסעדת 'קדרת המכשפה והחלבן', ביישוב הקסום נמרוד. דרך פיסול המכשפות, עברתי תהליך חשוב מאוד עם עצמי וזאת קבלה שלי עם כל הפגמים הפנימיים והחיצוניים. למדתי ועדיין לומדת לקבל את השינויים שהגיל מביא עמו. חשוב לי להעביר לנשים ונערות, בעולם כולו, כי אנחנו מושלמות בדיוק כפי שאנחנו ולמרות שהיום רבות מהנשים עושות בוטוקס וטיפולים שונים כדי להעלים את הקמטים, בעצם, הקמטים שלנו והשיער הלבן, הגוף שאיננו נראה כמו של הדוגמניות הרזות בטלוויזיה ובאינטרנט, הוא כן מושלם ויפה, כמו שהוא. בעיניי, דמותה של המכשפה מלמדת אותנו את היופי הסמוי מהעין וההשלמה עם הגיל.
"לעתים קרובות, המכשפה עצמה מעוררת חוסר הבנה מהסביבה שלא מורגלת בדמות כזאת בחיי היום-יום ואנשים רבים פונים אליי ולא מבינים: למה מכשפות?
"בתרבויות רבות, המכשפה היא בעצם מעין 'כלב שמירה'. נוהגים לתלות אותה בכניסה לבית, או מחוץ לדלת, על מנת שתגרש 'שדים ורוחות' ובתרגום שלנו – אנרגיות שליליות. ככל שהיא מכוערת ומפחידה, ככה השמירה טובה יותר"
"בתרבויות רבות, המכשפה היא בעצם מעין 'כלב שמירה'. נוהגים לתלות אותה בכניסה לבית, או מחוץ לדלת, על מנת שתגרש 'שדים ורוחות' ובתרגום שלנו – אנרגיות שליליות. ככל שהיא מכוערת ומפחידה, ככה השמירה טובה יותר.
"בנוסף, בתרבויות רבות נהגו להעלות על המוקד נשים שנתפסו כ'מכשפות', רק בגלל שהן גילו כישורי רפואה והחברה פירשה את זה כקוסמות, או כמשהו על-טבעי. הבורות הזאת קיימת עד היום, כשהחברה מוקיעה מתוכה אנשים שנתפסים כשונים, או לא מובנים. בעזרת המכשפות שלי, אני מנסה להעביר את המסר: לראות את היופי בכל אחד ולקבל את האחר והשונה.
"בנוסף, כאימא לילדים עם צרכים מיוחדים, אני פעילה חברתית בנושא קידום המודעות לאנשים עם אוטיזם. הן בעברי כמדריכת רכיבה טיפולית והן בפעילות ברשתות החברתיות, לצד אימהות-לביאות כמוני, שנלחמות בממשלה על קידום זכויותיהם של ילדינו".
איך נראה יום שישי שלך?
"יום שישי אצלנו, כמו אצל משפחות רבות שלהן ילדים עם צרכים מיוחדים, הוא לא קל. סדר היום הקבוע של הילדים משתנה והם מתקשים לתפקד. בדרך כלל, בסופי השבוע לא פשוט לנו, אבל אנחנו מנסים לעשות כמיטב יכולתנו".
מה כוללת ארוחת השבת שלכם?
"בימי שישי אנחנו קונים אוכל לשבת מהקייטרינג המופלא של 'אלטוס' בקניון ונהנים ממגוון המטעמים שהם מכינים לנו".
מהו המאכל האהוב עליך?
"האוכל האהוב עליי הוא אוכל תאילנדי וסיני, כמובן טבעוני".
זיכרון ילדות משבת:
"בשבתות, נהגתי לטייל עם אבי ואחי בשטח, ברגל, בחיפוש אחר מקום טוב למטווח בבקבוקים. זוכרת את עצמי אוהבת לירות ברובה טוטו, כבר מגיל קטן מאוד".
עם מי היית רוצה לשבת בשולחן שבת?
"עם מאיר אריאל ואריק אינשטיין ז"ל. מתגעגעת אליהם בכל יום מאזינה להם".
מה עושה בשעות הפנאי?
"אני רוקדת פלמנקו צועני, פעם בשבוע. אוהבת מוזיקה וריקוד, ממגוון סגנונות".
מה לא יודעים עליך?
"אני עיוורת צבעים באופן חלקי ולכן, לפעמים, הבובות שלי לבושות בבגדים עם צבעים שלא בהכרח מתאימים".
מהו החלום שלך?
"יש לי חלומות רבים. אני מחלימה עכשיו ממחלת הסרטן ומרגישה שלא הספקתי להגשים את החלומות. לא הייתי בחו"ל ובמקומות רבים בארץ. יש לי חלום, שיקימו בגולן מערכת חינוך שמתחשבת הרבה יותר בילדים ובנוער בעלי צרכים מיוחדים. הגנים בקצרין מופלאים, אבל אין מסגרת לתינוקות מתחת לגיל 3 ואלו השנים הקריטיות שצריך לקדמם.
אני חולמת לחיות במושב, או כפר ולגדל אלפקות, עזים וחמורים. אני גדלתי עם בעלי חיים, בעיקר סוסים וכלבים והם חלק חשוב מחיי".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"אני אוהבת מאוד את הגולן. את הטבע והנופים הפראיים, את האנשים והקרבה. כואב לי שאין יותר טיפול והכרה בצרכי בעלי החיים, חיות הבר, שהבנייה פוגעת קשות בשטחי המחיה שלהם. חתולי הרחוב שאני מאכילה ורואה כמה הם תשושים וחולים. כואב לי על כך שאין טיפול רציני יותר בנושא".
מה את מאחלת לעצמך?
"מאחלת לעצמי קודם כול בריאות. להיאבק בסרטן זה לא קל וההשלכות של הטיפולים הקשים שעברתי לא יעברו כל כך מהר. מעבר לזה, אני מאחלת אהבה ובריאות, למשפחתי האהובה ושאמשיך ליצור בשמחה".
