אחרי כל מה שספגנו מחיזבאללה, מאז השמונה באוקטובר, ההרוגים, הפצועים, ההרס העצום, השרפות, הם עוד עלולים לצאת מהעימות בניצחון אדיר – העברת אדמות ישראליות ריבוניות ללבנון. או במילים אחרות, ישראל תשלים עם מעמדה כילד כאפות של המזה"ת
כאשר מדברים על פתרון מדיני, בהסדר, למלחמה בגבול לבנון, אין המדובר רק בנסיגת חיזבאללה אל מצפון לליטני, אלא גם בפתיחת מו"מ עם לבנון על 13 נקודות גבול שנויות במחלוקת בין המדינות. מה פירוש "שנויות במחלוקת"? כמובן, שטחים ריבוניים של ישראל, שלבנון תובעת לעצמה. כלומר, מדובר על כך שהתוקפנות הלבנונית (חיזבאללה אינו מדינה. לבנון היא מדינה ריבונית וממנה יש לדרוש שקט בגבולנו ועמה יש לבוא חשבון, כשהיא מאפשרת את התוקפנות) נגד ישראל, תיענה בנסיגה ישראלית משטחים ריבוניים, על פי דרישת התוקפן.
בשנת 2000, נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בלבנון. מקובל להגדיר את הנסיגה "חד-צדדית", אך ההגדרה אינה מדויקת. אומנם היא לא נעשתה בהסכם עם לבנון, אך היא נעשתה בהסכם עם האו"ם. בהסכם הזה, האו"ם הוא ששרטט את קו הגבול. האו"ם אינו חשוד בפרו-ישראליות, רחמנא לצלן, ולבטח לא סיפח לישראל אדמות לבנוניות. הגבול ששרטט האו"ם, לא היה לרוחנו. לדוגמה (זו דוגמה שאני זוכר, אך היא אינה יחידה), שטחים חקלאיים, של קיבוץ משגב עם, הועברו על פי המפה של האו"ם ללבנון. ישראל לקחה על עצמה לחרוק שיניים ולכבד את מפת האו"ם, ללא כל שינוי וללא כל תביעה מצדה וכך נקבע נתיב הנסיגה.
הנסיגה מלבנון נעשתה מתוך הנחה, שכיוון שהעימות בלבנון כבר אינו עם הפלשתינאים, אלא עם חיזבאללה, שהוא ארגון לבנוני, ברגע שישראל תיסוג מלבנון, ייפסק העימות. אולם חיזבאללה, כלומר לבנון, המציאו את סיפור הר דב ("חוות שבעא") כעילה להמשך הטרור והתוקפנות נגד ישראל, מיד לאחר הנסיגה; תוקפנות שהלכה והסלימה עד שחוללה את מלחמת לבנון השניה (2006).
תיקוני גבול? אדרבא
הנה, דווקא היום, אחרי התוקפנות האיומה של חיזבאללה כלפי ישראל, שהחלה ב-8 באוקטובר ועד היום, 11 חודשים אחרי, לא חדלה ליום אחד; תוקפנות שהחלה ביום הקשה ביותר בתולדות המדינה, כששכבנו מדממים, ושכללה את רצח נועה וניר ברנס מאורטל, את טבח 12 הילדים במג'דל שמס, את מתקפת הרקטות על קצרין והרס מכוון של מאות בתים במטולה, במרגליות, במנרה וביישובים רבים נוספים לאורך כל הגזרה, עד ראש הנקרה, הם עוד עלולים לצאת מהעימות בניצחון אדיר – העברת אדמות ישראליות ריבוניות ללבנון. או במילים אחרות, ישראל תשלים עם מעמדה כילד כאפות של המזה"ת.
מן הראוי שנצא מן הקופסה הזאת. אם הנסיגה מלבנון לא הביאה לשקט, אין שום סיבה שנמשיך לכבד את המפה ששרטט האו"ם, מפת הנסיגה בשנת 2000. אדרבא, יש לפתוח את המפה ויש לישראל תביעות טריטוריאליות מלבנון.
החשובה שבהן היא עמק עיון, מצפון למטולה. מטולה, מושבת האיכרים הצפונית, הציפורן של אצבע הגליל, עיצבה את מפת מדינת ישראל. בזכות ההתיישבות באצבע הגליל, נכללה אצבע הגליל בשטח המנדט הבריטי (אף שיש היום פוסט-היסטוריונים שמנסים להכחיש זאת). אומנם, בחלוקה הראשונה, מטולה עצמה הייתה בצד הצרפתי של הגבול, המיועד ללבנון ובמאורעות תר"ף (1920), מטולה הותקפה ותושביה ברחו לצידון ומשם, דרך הים, לחיפה. אך כעבור כחצי שנה, התושבים חזרו ליישוב. מאז ועד אוקטובר האחרון, ולאורך כל העימותים, הסכסוכים, הטרור והמלחמות, התושבים דבקו באדמתם ולא זזו ממנה.
ב-1923, כשנקבע הגבול הבין-לאומי הסופי, תוקנה הטעות ומטולה נכללה בשטח המנדט הבריטי, שיועד להקמת המדינה היהודית ובכך קבעה את גבול המדינה. אולם בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון (1949), ישראל נסוגה מעמק עיון ובו אדמות פרטיות של עשרות משפחות ממטולה. אותן אדמות רשומות בטאבו בצידון. כלומר, גם על פי המשפט הלבנוני, הן שייכות לאיכרי מטולה. אך הם נושלו מאדמותיהם שעברו ללבנון. הגבול עבר 30 מ' מהבתים של מטולה. עמק עיון היה לעמק עוין – בסיס לתוקפנות כלפי ישראל וכלפי מטולה. זה הזמן לדרוש מחדש את אדמות ישראל, את אדמות מטולה בעמק עיון.
תיקוני גבול? אדרבא. לשם שינוי, לא קלקולי גבול. לשם שינוי, לבנון תחזיר לנו שטחים. יהיה זה מחיר שלבנון תשלם על תוקפנותה ופיצוי למטולה, לא רק על עוול בן 75 שנה, אלא על העקירה באוקטובר 2023 והפיכת תושביה לפליטים במולדתם.
פשיטת רגל ציונית
תמכתי בנסיגה מלבנון בשנת 2000, הגם שהייתה לי ביקורת על האופן שבו בוצעה. קראתי לנסיגה כזו כבר ב-1993, כשזו הייתה עמדת מיעוט שולית, של אנשים שמעולם לא חשבתי כמותם בשום נושא. ראיתי אז איך הגולן הופך בן ערובה לשהייתנו בלבנון, וחששתי משימוש ציני בקורבנות הישראליים בלבנון, כדי לקדם נסיגה מהגולן, כפתרון כולל לאזור הצפון.
היום, בעקבות המציאות שנוצרה ב"חרבות ברזל", שיניתי את דעתי ואני רואה בנסיגה הזו טעות. במלחמה, למדנו שהברירה היא בין רצועת ביטחון בצד הלבנוני של הגבול לרצועת ביטחון בצדו הישראלי.
עקירת יישובי הגליל במקום להגן עליהם, היא פשיטת רגל ציונית. זו אחת ההחלטות המופקרות ביותר בתולדות המדינה ואני מקווה שוועדת החקירה הממלכתית, שתקום – על אפו וחמתו של מר מחדל, שמנסה לסכל אותה במפגן ציני של ברחנות ופחדנות – תחקור אותה. במקום להעביר את המלחמה לשטח האויב, פינינו את כל קו העימות עם לבנון והקמנו בשטחנו רצועת ביטחון.
הפסימיסטים ביותר בינינו אמרו בוודאות שעד 1 בספטמבר, תחילת שנת הלימודים, התושבים יחזרו לבתיהם. הנה, 1 בספטמבר כבר כאן, עשרות אלפי ישראלים שנעקרו מאדמתם הם פליטים בארצם ואיש אינו יכול להבטיח מתי ישובו.
ישראל חייבת לעבור ממגננה למתקפה, להעביר את המלחמה לשטח האויב, להכות את חיזבאללה ולגרש אותו אל מצפון לליטני. אולם אם ניסוג בלי להקים רצועת ביטחון בלבנון, הוואקום יתמלא מיד בידי חיזבאללה, כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה. יש להקים רצועת ביטחון עד הליטני ולהישאר שם, עד שייחתם חוזה שלום עם לבנון. בהזדמנות זו, נתקן את העוול ההיסטורי לחקלאי מטולה.
