סדנת הספוקן–וורד השנייה בגולן הסתיימה השבוע. מופע הסיום היה קורע. או נוגע. אולי מושך? בעצם, נושך. שמלת נשף של כנות, ארוגה ממילים יפות
יעל פרסבורגר, יונתן
סדנת ספוקן–וורד (שירה מדוברת) שנייה של המרכז הקהילתי גולן – אשכול "אופק", "עיינות" – יהדות–ישראלית בגולן ו"מרכז צעירים", הסתיימה השבוע, לאחר מסלול מזורז – שמונה מפגשי עומק של עבודה אישית וקבוצתית. מתרגילים למחברת ועד לבמה, בהנחייתו הרגישה והמעולה של אמן הספוקן–וורד, רועי בירן.
הסדנה הזאת התאפשרה בזכות תמיכת מפעל הפיס והביאה אתה יופי אחר. נפגשו צעירים בגופם ובנפשם (גילאי 26-70) ליצירה שהיא אמנם פרטית, אבל מתקשרת עם הקבוצה ושואבת ממנה.
זה היה מרגש לראות את הנושאים מתכתבים זה עם זה, ללא הבדלי גיל ומגדר: הצרות עם הילדים הקטנים פוגשות את הקמטים במראה, חוסר היכולת להחליט מה תעשי כשתהיי גדולה רוקד עם השכול. כל הנושאים קשורים בשמץ מהם לכולנו – אקולוגיה, מתמודדי נפש, התבגרות, זוגיות, זיכרון, אמונה, אמון.
הופעות הסיום שנערכו ביום חמישי ושישי, מול קהל נלהב, בספריית אשכול "אופק", עם כוס יין טובה ומוזיקה מצוינת (של די–ג'יי ג'ונאם) היו שמלת נשף של כנות, ארוגה ממילים יפות. נוקבות, מצחיקות, נוגעות.
לרגעים הקהל לא נשם,
לרגעים צחק כל כך,
לרגעים הזדהה,
לרגעים מאוד הזדהה.
השירה המדוברת צלחה את העליות לגולן ועכשיו היא נושכת. אולי זה קורע את קצות המכנסיים, אבל זה גם קצת מדגדג.
