בחנוכה, הלכתי עם המתבגרת להצגה ב"יד שטרית". רגע לפני שאנחנו יוצאות, המתבגר צחקק עלינו: "להצגה? מה, אתן זקנות?". כשהגענו, ראינו שבאמת רוב הקהל מבוגר מאוד, אבל הייתה הצגה מצוינת, צחקנו הרבה. היה כיף
קצת לפני חנוכה, המתבגרת ביקשה שניסע יחד לראות הצגה ב"בית לסין", או ב"הבימה" בחנוכה. איכשהו, זה לא ממש הסתדר לנסוע למרכז והחלטתי לפצות אותה בהצגה ב"יד שטרית". נכון, זה לא אולם מרשים כמו "הבימה" ואולי לא בדיוק אותה חוויה, אבל מצאתי הצגה שנראתה לה נחמדה – "חתונה מושלמת", עם שחקניות מוכרות, שאחת מהן היא ממש אוהבת, טלי אורן וגם משי קליינשטיין משחקת בה. זו קומדיה והיה נראה לי שיהיה סבבה. קנינו כרטיסים באותו יום.
רגע לפני שאנחנו יוצאות, המתבגר שואל לאן פנינו ואמרנו שלהצגה ב"יד שטרית", המתבגר קצת צחקק: "…הצגה? מה, אתן זקנות?".
"מה קשור זקנות?", נזפתי בו.
"הצגה זה לכל גיל. לא לקחנו אתכם להצגות כשהייתם ילדים?".
"זה לא אותו דבר", הוא החליט.
לא אהבתי את האמירה שלו. "אין תרבות בבית שלנו", אמרתי בקול, קצת כועסת על עצמי שאולי לא הנחלנו את זה מספיק ורגע לפני שיצאתי, הוספתי שאני ואבא היינו מנויים ל"יד שטרית", בצעירותינו, למשך שנתיים וממש נהנינו. כך, לבושות יפה לבילוי משותף ותרבותי בהצגה, יצאנו קצת לפני הזמן, כדי להצליח למצוא חנייה קרובה. הגענו 10 דקות לפני הזמן ולדעתי הגענו ממש לחנייה הפנויה האחרונה באזור. שמחות על מזלנו הטוב, התחלנו ללכת לכיוון האולם ולהפתעתי, כל האנשים שהלכנו לצדם היו בגיל השלישי, אבל ממש גיל שלישי בגבוה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
המתבגרת מסתכלת עליי ושואלת: "שמת לב לכל האנשים מסביב? כולם ממש מבוגרים". "זה רק כי הגענו מוקדם ותפסנו חנייה קרובה", עניתי לה, "והמבוגרים תמיד מגיעים מוקדם לחנייה. בפנים נראה צעירים".
נכנסנו לאולם והייתי קצת בשוק. נבואתו של המתבגר התגשמה. הקהל ברובו הגדול היה קשישים. מעט מאוד בני גילי ומסביב ונוער לא היו. לרגע, חששתי שהבאתי את הילדה להצגה לא ממש לגילה, מה שהתגלה כנכון, במובן מסוים. אבל ההצגה לגמרי לאנשים בגילי ולצעירים ממני.
"בטח כל הצעירים נוסעים לראות הצגות ב'הבימה'", ניסיתי לתרץ את העניין, אבל האמת היא שגם אנחנו, אני והאיש, כבר שנים רבות שלא יצאנו להצגה. איכשהו, במרוץ החיים, לא פינינו לזה זמן. מוזר, כי פעם-פעם, מאוד אהבנו. אז אולי בגיל השלישי, הם פנויים ומחפשים תעסוקה ותרבות יותר…
תרבותי, משמח וכיפי
אחרי שמצאנו את המקום שלנו והתיישבנו, ההצגה התחילה באיחור של שלוש דקות בלבד והמתבגרת התלהבה מהדיוק. כבר בדקות הראשונות, ראינו שהשחקנים טובים, הייתה תפאורה מושקעת ובעיקר, שמחתי שבחרנו בקומדיה. ההצגה הייתה מצחיקה מהרגע הראשון ואני ממש הייתי זקוקה לערב שכזה. במשך שעה וחצי של הצגה, פשוט צחקתי בלי הפסקה, צחקתי ממש מכל הלב ובקול. גם המתבגרת צחקה די הרבה ודי נהנתה ויצאנו בתחושה של בילוי תרבותי, משמח וכיפי.
בנסיעה חזרה הביתה, חשבתי לעצמי שבעצם הלכתי בשביל המתבגרת, אבל חזרתי מוטענת בעצמי. בכל אותו שבוע לפני ההצגה, הייתי קצת מקוררת. השתעלתי המון והגרון קצת כאב לי. חזרנו מההצגה יצאתי מהאוטו, השתעלתי את נשמתי ולמחרת בבוקר, התעוררתי בריאה לגמרי. שום זכר לשיעול, או להתקררות. הוכחה ניצחת להשפעה ההדדית של גוף ונפש. האנרגיה הטובה והצחוק המשחרר ממש ריפאו אותי. החלטתי שאנחנו חייבים לשלב יותר הצגות והופעות בחיים שלנו ולצחוק הרבה, כי זה מרפא ועושה טוב על הנשמה. בילוי של אימא ובת, או בן, זה תמיד טוב וחשוב וכיף.
מתכון לעוגת ביסקוויטים של פעם (תבנית מלבנית)
חומרים:
250 גרם ביסקוויטים
1/4 כוס חלב
1 כפית תמצית וניל
למילוי:
250 מ"ל שמנת מתוקה
3/4 כוס חלב
350 גר' גבינה לבנה
4 כפות סוכר
1 קופסה אינסטנט פודינג וניל
לציפוי:
100 גרם שוקולד חלב
150 מ"ל שמנת מתוקה
ההכנה
מקציפים יחד את כל חומרי המילוי לקרם יציב.
בקערית עמוקה, מערבבים חלב ותמצית וניל. טובלים ביסקוויט בחלב טבילה מהירה וקצרה ומניחים בתבנית מלבנית. יוצרים כך שכבת ביסקוויטים.
מורחים בעדינות את הקרם על הביסקוויטים. שומרים מעט קרם לקישוט. מכסים בשכבת ביסקוויטים טבולים.
ממסים במיקרוגל שוקולד ושמנת לציפוי, חצי דקה בכל פעם ומערבבים. ממשיכים עד שכל השוקולד נמס והתערובת חלקה ומבריקה. יוצקים את הציפוי על העוגה. מקשטים בקרם הלבן שנשאר.
מכניסים למקרר לשלוש שעות לפחות.
שבת שלום!
אולי יעניין אותך גם:
- למי קראת שמן זית?
כדאי לטגן בשמן זית? איך כדאי לאחסן אותו בבית? והאם צבע השמן מעיד על איכותו?…
-
למי קראת זקן?
"השנים החולפות אולי מקמטות את העור, אך ויתור על להט החיים מקמט את הנשמה", סמואל…
-
למי קראת ליצן?
פאצ אדמס, שהיה רופא, המציא את הליצן הרפואי כבר ב-1972, מתוך הבנה שהומור מסייע בהחלמה.…