תמיד שילבתי בין הבית לעבודה. השתדלתי לעשות זאת בתבונה ובאהבה, אבל אני מודה שקיבלתי לעצמי מתנה שלא הייתי נותנת לעצמי, אילו לא הכריחו אותי לקחת אותה
בחודשיים האחרונים, אני עקרת בית. פשטתי את המדים, הורדתי את הדרגות. אני לא מנהלת עסק יותר, אני גם לא עובדת אצל אף אחד. אני גם לא מובטלת, כי לא מגיעים לי דמי אבטלה. אני בבית. אימא במשרה מלאה.
פעם, הייתה לי קריירה. הייתי עסוקה מבוקר עד שעות הלילה המאוחרות, במרתון מטורף של עבודה ובית וילדים ומרדף בלתי נגמר אחרי הלקוחות והספקים והכסף והפרנסה. שחררתי אותה, את הקריירה ההיא, ויתרתי עליה ומיד, בלי לנשום, בלי להירגע, בלי לחשוב קצת על עצמי, על החיים ועל מה שאני צריכה, מיד פצחתי בקריירה חדשה ואז היא פתאום, בלי הודעה מוקדמת, ויתרה עליי. טוב, זה לא אני וזה גם לא היא… זו הקורונה שהגיע פתאום מסין, או לא ברור מאיפה, והפרידה בינינו, ביני לבין הקריירה החדשה שלי. נותרתי מבוהלת, מפוחדת וחסרת אונים.
אני רגילה להילחם, לרוץ, להשיג, לשרוד, לסחוב את המשא של החיים על הגב, בלי לוותר. לרוץ, להתקדם. תמיד נתנו לי את התואר האישה החזקה והלוחמת ופתאום, מצאתי את עצמי במלחמה הזאת, שאין בה אויבים, אלא איזה נגיף קטן והובסתי
אני רגילה להילחם, לרוץ, להשיג, לשרוד, לסחוב את המשא של החיים על הגב, בלי לוותר. לרוץ, להתקדם. תמיד נתנו לי את התואר האישה החזקה והלוחמת ופתאום, מצאתי את עצמי במלחמה הזאת, שאין בה אויבים, אלא איזה נגיף קטן והובסתי.
אין לי דרך להילחם בה, הקורונה סגרה אותי בבית עם בני משפחתי, עם אהוביי, לא הורשיתי לצאת מהבית, החלפתי את המדים בבגדי בית ונעלי אצבע, לפעמים, סינר. לפעמים, עברתי לבגד שאפשר להרוס באקונומיקה.
הפכתי את הבית לעסק החדש שלי ואת המטבח למקום שבו הפגנתי את כישוריי היצירתיים ואת האימהות והנשיות שלי. גיליתי שהילדים שלי רוצים את האוכל שלי ואת הנוכחות שלי בבית, אהבתי את זה ואפילו התמכרתי לתחושה המספקת הזאת, שהאוכל שלי משמח אותם, ממלא להם את הקיבה והלב. הקשבתי להם יותר, הייתי נוכחת כולי, כבר לא צמודה לטלפון, כבר לא עסוקה במה יהיה, אלא רק בכאן ועכשיו.
הספיק לי
יצאתי למסע קטן עם עצמי בתקופה הזאת. זה לקח זמן, אבל לימדתי את עצמי שאין לי שליטה על הכול. יש דברים שלא תלויים בי ואני חייבת להרפות ולקבל את המצב. פעמיים ביום, יצאתי להליכה בחיק הטבע וקראתי כבר עשרות ספרים, ששנים לא קראתי וסרטים וסדרות, ואפיתי ובישלתי כמעט כל יום וביקרתי את ההורים, כמו שלא עשיתי שנים ודיברתי עם האחים של כל יום. גם נחתי הרבה וישבתי בגינה והקשבתי לציוץ הציפורים וגם התבטלתי והתערסלתי לי בערסל עם המחשבות. נשמתי באמת.
זאת הייתה תקופה שהייתי בה בעיקר עקרת בית, שמנקה ומכבסת ומבשלת ואימא ובת ואישה. קיבלתי מחמאות מבני הבית בלי הפסקה ואהבתי את זה כל כך והרגשתי שהחזרתי לעצמי את עצמי, שהייתי זקוקה להפסקה הזאת בחיים, שמישהו יגרום לי לעצור, בלי שאוכל להילחם בזה ולמרוד ולהתאמץ לחפש מה לעשות.
היו גם ימים לא פשוטים, שהחרדה השתלטה עליי וניסיתי להעיף אותה ממני. ביקשתי יפה שתחכה, שתתן לי קצת זמן לאסוף כוחות, להספיק עוד קצת להיות אימא במשרה מלאה. תמיד ידעתי שאני הכי אוהבת להיות אימא, אבל גם צריכים לעבוד ולהתפרנס והנשמה שלי זקוקה לעשייה, למימוש, לאנשים ולמרתון של החיים. שילבתי ביניהם, בין הבית לעבודה, השתדלתי לעשות זאת בתבונה ובאהבה, אבל אני מודה שקיבלתי לעצמי מתנה שלא הייתי נותנת לעצמי, אילו לא הכריחו אותי לקחת אותה.
אבל זהו. זה הספיק לי ואני מוכנה להמשיך בחיים, לחזור למדי העבודה והקריירה ביום ובערב, מבטיחה להחליף לסינר ולבגדי הבית ולשלב ביניהם. יהיה נחמד לאפשר לילדים להתגעגע קצת לאימא שהייתי בחודשיים האלה.
עצרו לי לרגע את החיים בחוץ, אפשרו לי להתכנס פנימה עם עצמי ועם המשפחה, לזכור, להעריך כמה טוב יש לנו בבית שלנ, וגם להבין שלי הכי מתאים ונכון לשלב בין הבית, המשפחה והעבודה בחיים שלי. שאני רוצה להמשיך לעשות, להגשים להתפרנס, אבל מדי פעם, אני צריכה לעצור לרגע, להתבונן, לבדוק את עצמי, לנוח קצת ולהמשיך הלאה.
