מהו הכוח המיוחד הזה של הנשים? מה העניק להן את היכולת לא רק לשרוד את הגזירות הקשות של פרעה, אלא גם להפוך לאבן הפינה של הגאולה? מאחורי הקלעים של פרשת "שמות"
אומרים חז"ל: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", (מסכת סוטה, י"א). מהו הכוח המיוחד הזה של הנשים? מה העניק להן את היכולת לא רק לשרוד את הגזירות הקשות של פרעה, אלא גם להפוך לאבן הפינה של הגאולה? כדי להבין את עוצמתן של הנשים הגואלות בפרשת "שמות", עלינו לצלול עמוק יותר אל שורשי הסיפור, לפרשנויות, למדרשים והמשמעויות הרוחניות המסתתרות מאחורי מעשיהן.
שפרה ופועה אינן רק מיילדות. חז"ל מזהים אותן כיוכבד ומרים, אבל גם אם נניח שהיו נשים פשוטות, דווקא בכך גדולתן. הן עומדות מול פרעה, שמייצג את שיא הכוח האימפריאלי, מי שהכריז על עצמו כאלוהים. הן, לעומתו, מחוברות לאמת מוסרית פנימית עמוקה יותר. המדרש (שמות רבה, א') מוסיף תיאור מעניין: לא רק שהן מסרבות להרוג את התינוקות, אלא הן גם עוזרות להם ולמשפחותיהם לשרוד. הן נותנות להם מים ומזון, מחבקות אותם בחום. בעולם שבו הייאוש שלט, הן מביאות חיים.
רבי יעקב מאמשינוב מסביר, ששפרה ופועה מייצגות את הכוח לראות את צלם אלוקים בכל אדם. הן הבינו שפרעה הוא רק כלי בגזירה אלוקית ושאין לרדת לרמתו. בכך, הן שרטטו את התשתית למסר הגדול של יציאת מצרים: גם בעולם שבו הרוע שולט, ניתן לעמוד ולומר "די!".
המהלך של יוכבד להצפין את משה בתיבה נראה כמעט ייאוש, אך דווקא בו חבויה התקווה. הזוהר הקדוש מציין שיוכבד אינה פועלת לבד. היא שוזרת את פעולתה, מתוך חיבור עמוק לתכנית אלוקית. משמעות התיבה, אומר הרבי מקוצק, היא היכולת להאמין שגם ב"חושך על פני תהום", אפשר לייצר "רוח אלוקים מרחפת". התיבה עצמה, כך הוא מסביר, דומה לארון הברית – סמל לברית שבין האדם לאלוקים. בכך, יוכבד מלמדת אותנו שהפעולות האנושיות שלנו, אפילו הקטנות ביותר, יכולות להתחבר אל מהלך נשגב.
קול פנימי של אמת
ומרים? כאן ניצבת דמות יוצאת דופן של מנהיגות צעירה. לפי המדרש (שמות רבה, א'), מרים היא שהובילה את הוריה להאמין מחדש בחיי המשפחה, לאחר שגזירת פרעה כמעט שברה אותם. היא חזתה שמשה הוא "מושיען של ישראל", אך חזון לבד אינו מספיק. היא נעמדת על שפת היאור, עוקבת אחרי התיבה, מחכה לרגע שבו תוכל לפעול. מרים היא מודל לשילוב של אמונה ומעשה: היא רואה רחוק, אך יודעת להיות נוכחת ברגע.
בת פרעה, בתו של המלך העריץ, פועלת כנגד כל מה שגדלה עליו. כשהיא שולחת את ידה לתיבה, המדרש (סוטה, י"ב) אומר שידה התארכה למרחק בלתי נתפס – סמל לכך שהיא ניסתה לגעת במקום שבו הטבע האנושי אינו יכול. רבי מאיר שמחה מדווינסק מסביר שבפעולתה, בת פרעה משמשת דוגמה לקול פנימי של אמת, שיכול להתגלות גם במקומות הכי רחוקים מאלוקים. זהו שיעור חשוב: הקדושה אינה מוגבלת לעברים, או לצדיקים. הגאולה, במובן העמוק ביותר, היא אוניברסלית ומתחילה כאשר אדם בוחר בטוב, גם אם הוא גדל באפלה.
הסיפור של שפרה, פועה, יוכבד, מרים ובת פרעה הוא הרבה יותר מהיסטוריה. הוא שיעור נצחי. כוחן של נשים לשמור על חיים, לעמוד בגבורה מול הרוע ולהאמין באפשרות של גאולה, אינו רק נחלת העבר. במלחמות ישראל, בזירות עולמיות ובחיי היום-יום, אנו רואים כיצד נשים, לעתים קרובות בשקט ובצניעות, מקדמות את תהליך התיקון. נשים אלו אינן רק "עוזרות", או "תומכות"; הן מובילות מהפכות. הסיפורים שלהן מזכירים לנו שאפילו ברגעים החשוכים ביותר, יש אור. לעתים, האור הזה מתחיל בחמלה של אֵם, או במעשה של אומץ מוסרי. הוא צומח, גדל, ובסופו של דבר, מאיר את כל העולם.
האמת של פרשת "שמות" היא שהגאולה לא מתחילה עם נס, אלא עם אנשים – או ליתר דיוק, עם נשים. נשים שלא נכנעו לתכתיבים, שראו את צלם אלוקים בכל אדם, שידעו להאמין ולהשפיע. זהו מסר שאינו רק היסטורי, אלא קריאה לכל דור ודור: לפעמים, גאולה מתחילה בלב שקט ובמעשה קטן.
