סבתא שושנה הייתה רק בת שנתיים, כשקתות הרובים היכו בדלתות ובחלונות ותוך דקות ראתה את ביתה עולה באש. מונולוג מצמרר על תקופת השואה. אם היית יהודי, לא היית
מאת: קרן אהרן ביטאן
נושא השואה הוא לא נושא ששגור בבית משפחת אהרן. סבתי, שושנה (82), נולדה בשנת 1939 בחוטין, בבסרביה שבאוקראינה ומעולם לא היה לי האומץ לשאול מה קרה שם, איך היא שרדה ואיך היא הצליחה לקום מעפר ולגדל משפחה. כשבת דודתי, יובל, הייתה בת 11, היא החליטה לבדוק את זה. עשתה את הצעד האמיץ שלא יכולתי אני לעשות, גם לפני המסע לפולין וגם לאחריו. פשוט פחדתי. סבתא שלי, למרות שילדותה לא הייתה פשוטה, היא בחרה בחיים.
בתקופה ההיא, סבתא הייתה פעוטה וכבר אין לה אפילו את מי לשאול. סבתא שלי נולדה בחוטין, עיר במערב אוקראינה בחבל ארץ שנקרא בסרביה. היהודים בבסרביה חיו בערים הגדולות ובקהילות מפוארות. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, חיו בבסרביה כ- 205,000 יהודים. בסרביה סופחה לברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנייה והרומנים, בראשותו של אנטונסקו, כרתו ברית עם גרמניה הנאצית מתוך תקווה לכבוש מחדש את אותם שטחים שנכבשו: בסרביה, צפון בוקובינה וגם את חבל צפון טרנסילבניה, שסופח להונגריה, בעזרתו של היטלר. תמורת העזרה הצבאית להחזרת השטחים, גרמניה הבטיחה לספק לרומניה נשק ואילו רומניה התחייבה לספק חיטה ונפט לגרמניה הנאצית.
ממשלת אנטונסקו, הוציאה פקודה סודית בשם "טיהור השטח" ואפשרה לחסל את כל הכפרים היהודים באזור. הם קבעו אזורים רבים שבהם לא אושרו מגורי יהודים והתושבים היהודים גורשו מהם במהרה, ללא גינונים. "טיהור השטח", בדומה ל"פתרון הסופי" הנאצי, היה הביטוי הרומני שהורה על חיסול היהודים וגירושם למחנות. ההוראה להרוג יהודים הפכה בתוך זמן קצר לסוד גלוי וכל נוצרי בבסרביה ובבוקובינה ידע כי גורלם של היהודים הוא למות, או להישלח אל מותם. ב-15 בספטמבר 1941, הוצאה הפקודה לגירוש כל יהודי בסרביה לאזור שנקרא טְרַנְסְנִיסְטרִיה, שהיה שטח הכיבוש הרומני באוקראינה, מעבר לנהר דנייסטר.
נגמר לי הבית
סבתא: "הייתי כבת שנתיים, אך יום הגירוש זכור לי היטב; אני זוכרת המולה גדולה, צעקות ובעיקר את הפחד של ההורים מפני הלא נודע. קבוצות חיילים, בליווי תושבים מקומיים מהעיר והסביבה, התפרסו בין רחובות העיר ועברו מבית לבית בצעקות רמות ובדפיקות על הדלתות ושבירת החלונות בקתות רוביהם. לא ידענו מה לקחת אתנו, יצאנו מהבית והשארנו את כל מה שהיה לנו, את כל הרכוש שצברו הוריי בחייהם. לא היה זמן לחשוב ולהתארגן.
ליד: "אימא הייתה בהיריון ולכן לא יכלה לשאת אותי על הידיים. אבא החזיק אותי ועטף אותי עם המעיל שלו. לקחנו מה שהצלחנו להציל וברחנו לכיוון היער, שם גם מצאנו את סבא שלי. וזהו, נגמר לי הבית"
"ביום הגירוש, הציתו לנו את הבית. אני זוכרת שהדבר הראשון שראיתי זה את גג הרעפים נשרף ואת החתיכות שעפות לכל עבר. הלהבות הגדולות תפסו את החלונות והאש מנעה מאתנו לצאת מהדלת הקדמית, לכן ברחנו מהדלת האחורית. אבא תפס אותי על הידיים והתחיל לרוץ. כולם רצו, משפחות עם ילדים וזקנים רצו לשום מקום, רק כדי לברוח מהתופת. אימא הייתה בהיריון ולכן לא יכלה לשאת אותי על הידיים. אבא החזיק אותי ועטף אותי עם המעיל שלו. לקחנו מה שהצלחנו להציל וברחנו לכיוון היער, שם גם מצאנו את סבא שלי. וזהו, נגמר לי הבית.
"גירשו אותנו אל מעבר לגבול, לאזור שבין נהר הדְנַייסְטֶר, לנהר הבוג, המכונה טְרַנְסְנִיסְטֵרִיָה. הגירוש הזה כלל מסע רגלי ארוך ומתיש עד מוות ולכן כונה גם 'צעדת המוות'. אמהות צעדו עם תינוקות בזרועותיהן, זקנים וחולים שהוצאו ממיטת חוליים, כך ללא רכוש וללא צידה לדרך, רק עם הבגדים שעל גופם. הצעדה הייתה תחת מכות ואיומים מהז'נדרמים הרומנים וכל מי שלא יכול היה לעמוד בקצב וכשל, נלקח הצדה, נורה ונזרק לתעלות הדרכים. הלכנו הרבה מאוד ברגל. היה קר נורא, רוחות השתוללו, ירד גשם ושלג, המקום היה בוצי וריח רע עמד באוויר.
"הז'נדרמים התעללו בנו קשות. הם הכו אותנו בשוטים ובקתות רובים והאיצו בנו ללכת ולא לעצור. מי שעצר, נורה. אסור היה לעזור לחלשים. בדרך כלל, הם השאירו את גוויות הנרצחים במקום מבלי לקבור אותן. אחר כך, אילצו את היהודים לחפור את קבריהם בעצמם ולעתים אף השתמשו בתעלות שנחפרו עוד בימי השלטון הסובייטי. היו בדרך המון בורות כאלה ומדי פעם, היו מסדרים אנשים בשורה ויורים בהם. אימא שלי עמדה כמה פעמים לפני הבור ואבא שלי הצליח למשוך אותה אליו. אני לא יודעת איך הוא הצליח לעשות את זה, אבל עובדה שהוא הציל אותה יותר מפעם אחת, מכיתת היורים האכזרית הזו. הם ירו שם בזקנים ובילדים ואני זוכרת בבירור את הצרחות והיריות. ככה רצחו את הסבתא שלי, אימא של אבא שלי, בדרך. אבא היה מחביא אותי במעיל שלו, כדי שלא יפגעו בי. כשנפלו הקורבנות שנורו לתעלות, היו הז'נדרמים מכריחים את הצועדים לכסות את הגוויות בעפר, ואז הובאה עוד קבוצה של קורבנות".
לבד בעולם
סבתא: "כשהגענו לנהר הדְניסְטֶר, התחילו לרכז אותנו ולהעביר אותנו עם מעבורות שמיועדות להעברת בהמות. לא כולם הצליחו לעלות על המעבורות ורבים נפלו למים הגועשים והוטבעו. גם מינה אחותי נפלה למים, אבל אחד ההורים הצליח איכשהו למשוך אותה בחזרה וכך היא ניצלה".
הנהר היה אתר מועדף להוצאה להורג ולקבורה על ידי הז'נדרמים. שיטת הרצח המקובלת הייתה דחיפת היהודים אל הנהר וירי בכל מי שניסה להגיע את הגדה הנגדית בשחייה. רוב הנשים והילדים, שלא ידעו לשחות, טבעו מיד. הריגת היהודים במי הנהר סימלה בעיניהם את חיסול השלטון הזר.
"אף אחד לא חיכה לנו 'שם', מעבר לנהר. המשכנו לצעוד, כשאנחנו קפואים מקור, רעבים וצמאים. לקראת הערב, כשאנחנו תשושים מעייפות, מתבוססים בבוץ וכואבים ממאמצי הדרך, ביקשנו לעצמנו מקום לינה תחת קורת גג ומחסה מהגשם והכפור, כשאנחנו משאירים מאחורינו מתים רבים".
החנייה, אפילו ללילה אחד בלבד, תחת כיפת השמים, פגעה מיד בילדים הקטנים, שהיו רעבים וחולים. ההורים עשו הכול כדי להחזיקם בחיים, אבל ביער לא יכלו עוד להושיע. רבים מהילדים היו נרדמים לאחר שבכו שעות, בבכי קורע לב, עד אשר היו משתתקים ולא קמים עוד…
אימא שלי חלתה בטיפוס ומתה מקור ומרעב. נשארנו אני, מינה, יצחק ואבא, לבד בעולם. את גופתה של אימא אספו אנשים על עגלה והניחו אותה יחד עם עוד רבים אחרים, באחד הבורות בדרך, בקבר אחים ומקום קבורתה לא נודע
"הזמן עבר, אנחנו עדיין בדרך לשומקום ואימא כבר כרעה ללדת. מינה עזרה לאימא ללדת, אך הלידה הסתבכה והתינוקת נולדה עם השליה ומתה סמוך ללידה. בהמשך, אימא שלי חלתה בטיפוס ומתה מקור ומרעב. נשארנו אני, מינה, יצחק ואבא, לבד בעולם. את גופתה של אימא אספו אנשים על עגלה והניחו אותה יחד עם עוד רבים אחרים, באחד הבורות בדרך, בקבר אחים ומקום קבורתה לא נודע".
פריצ'ים לשינה
סבתא: "הגענו לפּוֹפּוֹבִיץ', המקום הפך למחנה ואכלס רבים מן היהודים שהגיעו מבסרביה. היינו צריכים למצוא לעצמנו מקום לשהות בו וכך עברנו ממשפחה למשפחה, מבקשים מקום להיכנס אליו. משפחות רבות של יהודים לא פתחו בפנינו את הדלת וסרבו לאכלס אותנו. היום, בדיעבד, אני קצת מבינה אותם. תארי לעצמך, שיום אחד דופקים לכם על הדלת וארבע או חמש משפחות, שאת לא מכירה, רוצים להיכנס ולגור אתכם. הבתים גם ככה לא היו גדולים ואנשים פחדו לאבד את מה שכבר יש להם.
הסבתא הייתה אישה חולה. אני זוכרת שהחתן שלה היה רץ כל יום לשוק, קונה לה לֶבֶּן ומאכיל אותה עם חתיכות קטנות של לחם, כפיצוי על כך שכואב לה. אני הייתי נורא קטנה, רעבה ועייפה וגם אני רציתי שמישהו יביא לי אוכל, כי כואב לי
"אני לא יודעת איך מצאנו בית להיות בו. יכול להיות שמצאנו משפחה שהתנדבה להכניס אותנו ופתחה לנו את ביתה ויכול להיות שקבענו להם עובדה ונכנסנו אליהם הביתה, בלי לשאול לדעתם. הייתי רק בת שלוש, אבל את הפרצוף של בעלת הבית אני זוכרת עד היום: היו לה פנים מקומטות, אף ארוך וראשה היה עטוף במטפחת. בעלה נראה אדם חזק והיה לו כובע רוסי עם פרווה מסביב על ראשו. אני זוכרת שהוא הרביץ לה. הוא היה מקלל אותה ביידיש וברוסית וצועק עליה לפני כולם. גם היה להם בן אחד. הבית שלהם אכלס כמה משפחות יהודיות ולשם כך סידרו לנו פְּרִיצִ'ים (דרגשים) כדי שיהיה לנו איפה לישון. יחד אתנו, נכנסה עוד משפחה של זוג צעירים וסבתא. הסבתא הייתה אישה חולה וכאבו לה מאוד האוזניים. אני זוכרת שהחתן שלה היה רץ כל יום לשוק, קונה לה לֶבֶּן ומאכיל אותה עם חתיכות קטנות של לחם, כפיצוי על כך שכואב לה. אני הייתי נורא קטנה, רעבה ועייפה וגם אני רציתי שמישהו יביא לי אוכל, כי כואב לי.
"בפופוביץ, מינה פרנסה את שתינו. היא הייתה רק ילדה כבת 10 או 11 והיא הלכה לכפרים כדי לעבוד. אבא נלקח מאתנו למחנה עבודה. שאלו את הגברים מה המקצוע שלהם והוא אמר שהוא פרוון, כי הוא חשב שזה מקצוע מבוקש והוא מאוד רצה לעבוד. את יצחק לקחו למחנה עבודה בקריז'ופול וכך נשארנו לבד, מינה ואני. ככה עברו עלינו כמה שנים, עד שהגענו לימְפּוֹל".
בודדים ונטושים
סבתא: "כשהרוסים נכנסו לימפול, היו הפצצות קשות ובגללן, בבוקר אחד, הדלת נפלה ועפה וכולנו התחלנו לצרוח. החלטנו להעיז ולצאת החוצה ופתאום ראינו את אבא, בא לקראתנו, עם ארגז מלא סוכר. מהסוכר הזה עשינו סוכריות. אני לא יודעת להסביר איך הוא ידע איפה אנחנו ואיך הוא מצא אותנו, כי לא היינו בקשר אתו. אני זוכרת שבעקבות כניסתם של הרוסים, כולם שמחו ורקדו והתחילו להתחבק ולהתנשק עם הזקנים והילדים, ושהם הגיעו עם משאיות והרבה אנשים עלו על המשאיות והורידו משם מוצרי מזון וזו גם הפעם הראשונה בחיי שטעמתי שוקולד.
"עם כניסתם של הרוסים, התאחדנו גם עם אחי והתחלנו שוב ללכת, הפעם לכיוון חוטין, הביתה. אני יודעת שהמסע הזה היה, אבל אני לא זוכרת ממנו שום דבר.
"יצחק חיפש את הבית שלנו. הוא זכר שאבא החביא במרתף כסף ורכוש רב, אבל במקום הבית היה שדה חרוש. ככה, מאוכזבים, החלטנו ללכת לאחוזה של סבא. לסבא שלנו הייתה אחוזה מאוד יפה ורצינו לראות אם נוכל להיות שם. הרגשנו בודדים ונטושים, כי לא נשאר לנו אף אחד מהמשפחה וגם לא היה לנו איפה להיות. הגענו בלילה לכפר של סבא, דפקנו על אחד הדלתות ואמרו לנו שעכשיו גר שם כומר. הכומר פתח לנו את הדלת ויצחק סיפר לו מי אנחנו. הוא הכניס אותנו הביתה, אל הבית שצריך להיות שלנו והבטיח לעזוב ולהחזיר לנו את הכול. זה היה בחודש מאי, בתקופת האביב. אני זוכרת אפילו שעצי האגס והתפוח כבר לבלבו. הכומר באמת עזב את הבית, אבל חוץ מזה, לא החזירו לנו שום דבר ממה שלקחו לנו ולא היה לנו אפילו סדין לישון עליו.
"לא היה לנו לאן ללכת אז נשארנו במקום. פתאום אבא בא. אבא הגיע מזוקן, כפוף וחולה בשחפת. יצחק ראה כמה מצבו חמור והחליט לנסוע אתו לעיר, לבית חולים. יצחק חזר בבוקר למחרת ואמר לנו: 'זהו! אבא איננו ואני קברתי אותו'. אבא שלנו נפטר בה' בטבת ויצחק קבר אותו לבד, אפילו בלי מניין. את ימי השבעה, אני כבר לא זוכרת.
"בימים הבאים, הבין יצחק שאי אפשר להמשיך להתגורר במקום שבו אנחנו נמצאים ושהוא לא יכול להיות אחראי עליי ועל מינה. הוא נסע לצ'רנוביץ' וחיפש לנו, וגם לעצמו, מקום אחר להתגורר בו. מקום שמישהו יוכל לטפל בנו, שיהיה בו אוכל ותנאים בסיסיים אחרים לחיים. ברחנו מהבית בלילה, בשקט, כאילו שגנבנו משהו. ברחנו מהכפר לכיוון צ'רנוביץ', אל בית היתומים של הרב פורטוגל, בסִירֵט".
בדרכים. שוב
בסִירט, ישבו יהודים דתיים מאוד, חרדים, שהקימו בתי מחסה ליתומי טרנסניסטריה. אחד מבתי היתומים היה של הרב פורטוגל.
סבתא: "הרב אסף את היתומים אליו וסיפק להם מקום לגור בו, בגדים ומזון. כך גם אנחנו הגענו אליו. כשהגענו אל הרב, הוא מיד הפריד אותנו, כי בנים ובנות לא יכלו להיות ביחד. יצחק היה כבר גבר צעיר בן 18, מינה הייתה כבת 14 ואני כבר בת 6 או 7. לא אהבנו להיות בבית הרב. המקום היה חרדי ונוקשה, הלבישו אותנו בבגדים ארוכים, עם גרביים שחורים. בהמשך, העביר הרב את הילדים מבית היתומים לבוקרסט ומשם ברחנו ל'אגודת ישראל'.
"בשנת 1946, עלה יצחק לארץ עם בחורה שהכיר בשם מינציה. יצחק היה כבן 19 ומינציה בת 16. בהתחלה, הרגשנו כעס רב כלפי יצחק, על כך שעלה לארץ ישראל בלעדינו והשאיר אותנו ברומניה לבד. גם אנחנו רצינו לעלות לישראל ואף הגענו עם קבוצה של ילדים ונערים לתחנת הרכבת שנוסעת לנמל קונסטנצה. העלייה לרכבת הייתה על פי רשימה שמית שהוכנה מראש והיה לנו אישור בקשה מיצחק, שהיה כבר בישראל, לעלייה.
חיכינו על הרציף שיקראו בשמנו, כדי שנוכל לעלות לרכבת והנה, כשסוף סוף שמענו את השמות, מינה ורייזל, אנחנו רואות שבמקומנו מעלים שני ילדים אחרים. מינה התחילה לצעוק שאנחנו מינה ורייזל האמתיות, אבל זה לא עזר לנו
"חיכינו על הרציף שיקראו בשמנו, כדי שנוכל לעלות לרכבת והנה, כשסוף סוף שמענו את השמות, מינה ורייזל, אנחנו רואות שבמקומנו מעלים שני ילדים אחרים. מינה התחילה לצעוק שאנחנו מינה ורייזל האמתיות, אבל זה לא עזר לנו. הם השאירו אותנו למטה על הרציף. מתברר שהמדריכים שלנו מהמוסד פשוט מכרו את כרטיסי העלייה שלנו לרכבת לאנשים אחרים, תחת השם שלנו.
"התחושה הייתה קשה ביותר ולא ידענו מה לעשות. בינתיים, בארץ ישראל, הוכרזה המדינה וברומניה סגרו את הגבולות וכבר לא נתנו ליהודים אישור לעלות לארץ. במוסד, היה בלגן גדול. רוב המדריכים שעבדו במוסד ברחו ולא היה מי שיגן, שישמור ויטפל בילדים. היו שמועות ששולחים את הילדים בחזרה לרוסיה ומצאנו את עצמנו שוב מתגלגלות, מינה ואני, בדרכים.
"בבוקר, לאחר שקיבלנו את פרוסת הלחם שלנו בבית היתומים, הסתובבנו ברחובות, בפארקים ובערב, ישנו באיזו עליית גג של בית. כל הזמן, ברחנו. היינו חייבות לברוח, כי היו מגיעים למוסד אנשים שמחפשים אותנו, את היתומים ומציקים לנו. בעליית הגג, הצלחנו למצוא מחסה רק עד לחורף ובלית ברירה, חזרנו למוסד, כדי לא לקפוא מקור".
הגענו ביום העצמאות הראשון
"בינתיים, מינה חלתה והיא הלכה לבית החולים היהודי בבוקרסט. בזמן שהיא חיכתה בתור, חילקו לילדים סוכריות. מינה, שתמיד הייתה טובת לב, כיבדה את האישה שישבה לידה. האישה החלה לחקור את מינה ולשאול אותה שאלות לגבי משפחתה ומינה סיפרה לה שהיא ואחותה הקטנה נמצאות במוסד, שאחיה הגדול עלה לארץ ישראל ושהן נשארו לבדן, משום שהעלו ילדים אחרים במקומן לרכבת וכך פיספסו את העלייה.
"מינה סיפרה שיצחק שלח דרישה מארץ ישראל לעלייה שלנו, אבל בינתיים הגבולות נסגרו ואנחנו לא יכולות לצאת מרומניה. האישה רשמה את השמות של מינה ושלי וביקשה שמינה תביא לה גם את המכתב שקיבלה מהארץ. אחרי כמה ימים, הגיעה האישה לחפש אותנו וסיפרה למינה שראש הממשלה, הגנרל סנטסקו (שמוּּנה לתפקיד לאחר מעצרם של אנטונסקו ושר החוץ שלו) הוא חבר ילדות שלה, שמבקש להיפגש אתנו והיא נתנה למינה אישור כניסה אל ראש הממשלה.
"הפגישה עם ראש הממשלה הייתה מאוד מיוחדת ומרגשת ובמהלכה, ראש הממשלה, האדון סנטסקו, הושיב אותי על ברכיו והבטיח לי שבעוד יומיים, אנחנו יוצאים לישראל. אמרתי לו שאין לנו כסף וראש הממשלה הרגיע אותנו שהכול כבר מסודר עם ארגון הג'וינט ואנחנו נעלה על האוניה 'טרנסיבלניה' וניפגש עם יצחק, בארץ ישראל.
"יצאנו מרומניה ב-1.5.49 והגענו לארץ ישראל ב- 4.5.49. לעולם לא אשכח את התאריך הזה. הייתי בת 10. הגענו לארץ ביום חמישי, ה' באייר, יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל".
