"בציבור החרדי, אנו משמרים את היהדות הישנה והגלותית. היהודים אף פעם לא נלחמו", כך אמר דובר ש"ס. המחלוקת על ההשתמטות מצה"ל היא סימפטום למחלוקת עמוקה וארוכת-שנים – המחלוקת בין הציונות לגלות

דובר ש"ס, אשר מדינה, אמר בריאיון: "אנחנו לא שותפים כל כך ללאומיות ומה שאתם מגדירים אותו כ'עם ישראל מגן על עצמו'. בציבור החרדי, אנו משמרים את היהדות הישנה והגלותית. היהודים אף פעם לא נלחמו. ראיתם פעם קבוצה שבאה לעשות פוגרום ולבצע לינץ' ביהודים והם נלחמו בהם חזרה ואמרו בואו נתקוף? לא! היהודים תמיד התפללו להקב"ה וברחו".

דבריו עוררו בקרב רבים גיחוך ולעג. היו שמיהרו להסביר, שהוא לא ממש תלמיד חכם, ולא מבכירי ש"ס, כלומר לא צריך להתייחס אליו ברצינות.

אבל האמת היא שהדברים שהוא אמר חשובים מאוד, כי הוא היטיב להצביע על מהות המחלוקת. זו לא מחלוקת על לומדי התורה וגם לא על השוויון בנטל. המחלוקת על ההשתמטות מצה"ל היא סימפטום למחלוקת עמוקה וארוכת-שנים הרבה יותר – המחלוקת בין הציונות לגלות. זו מחלוקת שימיה כימי הציונות. לדאבון הלב, גם 77 שנים אחרי הקמת המדינה, החרדים החיים בישראל, שותפים מרכזיים במערכת הפוליטית שלה ומחוברים היטב לעטיני התקציב שלה, חיים בגלות. פיזית הם חיים בארץ, אבל מהותית, הם לא עלו אליה. הם נשארו בגלות. הם ייבאו את הגלות לארץ ישראל. מהותם – גלות. אמונתם – גלות. אורח חייהם – גלות ומכאן גם השתמטותם. לכן הם מציגים את הגיוס כגזירת שמד.

המרד בשלוש השבועות

קראתי לאחרונה מסמך שהגדיר את הציונות "תנועה חילונית שהתקוממה נגד הדת והרבנות האורתודוקסית". ההגדרה הזו אינה נכונה. הציונות מעולם לא הגדירה את עצמה תנועה חילונית. הציונות הייתה ונשארה תנועה לאומית. בתור שכזו, היא אינה חילונית ואינה דתית. היא תנועה של הלאום היהודי על כל חלקיו. אגב, מראשיתה היא לקחה אחריות על העם היהודי כולו, כולל הגרועים שבאויביה. זאת, כיוון שהיא אינה מפלגה, אינה תנועה של מגזר, היא התנועה הלאומית המחויבת מחויבות מוחלטת לעם היהודי כולו.

הציונות מעולם לא התקוממה נגד הדת. ההפך הוא הנכון. אף שמקימיה היו ברובם חילונים, הם פנו לדתיים, גם לרבנים ורצו לחבר אותם לציונות. בקונגרס הציוני, הרצל אמר שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ היהודים. התרבות הציונית שואבת את מהותה וחיותה ממורשת ישראל לדורותיה, שרוב מקורותיה דתיים. הציונות גם לא מרדה ברבנות האורתודוקסית כשלעצמה, אלא בעניין אחד, המוגדר בהמשך אותו מסמך: "הרבנות האורתודוקסית שראתה ביהדות רק דת (לא אומה, טריטוריה, משק, שפה ותרבות) וציפתה בפאסיביות לגאולה משיחית". הציונות מרדה בגישה הגלותית, הפאסיבית, של מיתוס שלוש השבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. ההפך, אמרה הציונות. חובתנו לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. לגישה הזאת התחברו גם הדתיים הרבים שהצטרפו לתנועה הציונות ובוודאי המוני העם שאהדו את הציונות ותמכו בה. הציונות הדתית, על רבניה ועל פלגיה, הייתה ועודה חלק מן המרד הזה. בדיוק כמו הציונות החילונית.

הדרך של המְתנה פאסיבית למשיח מיצתה את עצמה בשואה. אלמלא הציונות, העם היהודי לא היה קם מן השואה. תקומת העם היהודי היא ההפך מהגישה הגלותית של המתנה למשיח. ליבת הציונות היא היות העם היהודי עם שנוטל את גורלו בידו, עולה לארץ ישראל, מיישב את ארץ ישראל, מחיה את השפה העברית, יוצר תרבות עברית, מקים מדינה יהודית, מקים צבא יהודי. ליבת הציונות היא אקטיביות, לקיחת אחריות, מעשה.

בצד הזכויות, חובת ההגנה

החרדיות הפנתה עורף לציונות מראשיתה והחרדים ממשיכים להפנות עורף לציונות. הם מנוכרים למדינת ישראל. הם אינם חוגגים את חגיה, אינה אבלים בימי הזיכרון שלה, דגלה אינה דגלם, סמליה אינם סמליהם והם משתמטים מצבאה. זאת המחלוקת.

אם זו המחלוקת, מדוע לא לכבד את בני הפלוגתא שלנו ולאפשר להם לנהוג כדרכם?

כי הציונות, כתנועה הלאומית של העם היהודי, הקימה את מדינת הלאום של העם היהודי. החרדים הם אזרחי המדינה, הם נהנים מאוד מאוד ממשאביה ועליהם ליטול חלק בחובותיה ובראש ובראשונה, בחובת ההגנה על המולדת.

לשמוע יהודים, שאחרי השואה עדיין חושבים שמה שצריך לאפיין את היהודים הוא לברוח, זה פשוט בלתי נתפס. ומה שעוד פחות נתפס, הוא איך המפלגות הגלותיות הן חלק מן הממשלה ומוגדרים כחלק מן המחנה ה…"לאומי". מה כל כך לאומי באידאולוגיה של גלות והשתמטות?

הדרישה לגיוס החרדים היא חובה אזרחית ואסור להתפשר עליה. אך אין להסתפק בכך. יש להמשיך ולנהל את המלחמה הרעיונית לניצחון הציונות על הגלות.

נתפלל שהחרדים יחזרו בתשובה, ינטשו את הגלות ויעלו למדינת ישראל.