אם נדמה לנו שאנחנו עובדים הכי קשה וזה מתחיל לגלגל בנו רחמים עצמיים, כדאי לנו לחשוב רגע על אנשים שבאמת עובדים קשה. מיד מחזיר לפרופורציות
השבוע חגגנו בגאווה ובהתרגשות בטקס קבלת בתעודה לפארמדיקית שלנו. הבכורה סיימה את קורס הפארמדיקים (הכשרה לרפואת חירום), במסגרת השירות הלאומי, במגן דוד אדום. זו השנה השלישית, שהיא משרתת בארגון. לקורס הפארמדיקים, היא ואני נחשפנו, כשבאולפנית הציעו לבנות של מגמת ביולוגיה-רפואה, להצטרף לקורס בשירות הלאומי. היא, שחיפשה שירות לאומי משמעותי, בחרה בתחום.
מלבד העובדה שאם צריך אמבולנס, מתקשרים למד"א, לא ממש ידעתי הרבה על ארגון ההצלה הלאומי שלנו. נכון, רואים אותם בחדשות, הם חלק משמעותי מחיינו וסירנות של אמבולנסים נשמעות בכל כביש, אבל כשאתה לא באמת נזקק להם, ב"ה, אתה לא ממש מייחס לזה משמעות. כמו הרבה דברים בחיים, רק כשמשהו קשור אלינו באיזושהי צורה, אנחנו נותנים לו חשיבות.
מאז שהיא שם, אנחנו מבינים כמה אנחנו לא יודעים על האנשים הטובים שמסתובבים בתוכנו. מד"א הוא ארגון מציל חיים, שיש בו הרבה עובדים, אבל גם הרבה מאוד מתנדבים. בכל פעם שיש אירוע חירום, המערכת מזעיקה את כל המתנדבים שנמצאים באזור האירוע. אנשים עוזבים את כל העיסוקים שלהם וקופצים להציל חיים, בלי חשבון, בלי לצפות לתמורה, או הערכה, פשוט מתוך רצון לתת ולעזור.
אני חושבת לעצמי, האם יצא לנו פעם להעריך את הנהג של "טרה", שיוצא מהבית באישון לילה, ממלא את המשאית ונוסע קילומטרים עד הגולן, כדי שיהיה לנו בבוקר חלב במכולת? או העובד שמשכים קום לאפות לנו לחמניות טריות במאפייה?
גם האנשים שעובדים במד"א בשכר הם כאלה שמחוברים בכל נימי נפשם לתפקיד. לרוב הם כאלה שהתנדבו כנערים ונשארו במערכת כעובדים. בכל יום, הם נחשפים לעשרות מקרים קשים. הם נאלצים להיות גם נותני שירות החירום וגם קצת עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, כי הם נפגשים עם אנשים במצבים קשים ועם בני משפחה חרדים וצריכים למצוא בתוכם את כוחות הנפש והידע המקצועי.
אני גאה בבת שלי על הבחירה ועל השירות המשמעותי ועל אף שהיא אוסרת עליי בדרך כלל לכתוב עליה, הפעם, התחננתי לאישור, כי אני מאמינה שראוי להעלות על הכתב את תרומתם הגדולה של הצדיקים ממד"א, שעושים עבודת קודש בהצלת חיים.
המובן מאליו וזה שלא
הרבה פעמים, כשאני מרחמת על עצמי על שאני עובדת קצת קשה מדי, אני מסתכלת מסביב על האנשים שבאמת עובדים קשה ואז אני מבינה, שאני צריכה להודות גם על הימים הקשים, כי יש רבים שעובדים קשה ממני וחווים בעבודתם דברים קשים.
לאחרונה, יצא שביליתי עם הוריי די הרבה בבית חולים וראיתי מקרוב את עבודתם של הרופאים/ות אחים/יות וכוח העזר בבית החולים. ואו, הם עובדים קשה באמת. מי שהולך לעסוק במקצועות הרפואה, הולך לשם מתוך שליחות אמתית, למרות הקושי והמורכבות. נכון שיש איזו הילה מכובדת בלהיות רופא, אבל אם נחשיך מעט את ההילה, נראה עבודת קודש קשה ומאתגרת, שאנחנו לא תמיד יודעים להעריך אותה נכון.
בכלל, אני חושבת לעצמי, האם יצא לנו פעם להעריך את הנהג של "טרה", שיוצא מהבית באישון לילה, ממלא את המשאית ונוסע קילומטרים עד הגולן, כדי שיהיה לנו בבוקר חלב במכולת? או העובד שמשכים קום לאפות לנו לחמניות טריות במאפייה? שמתי לב שהערכתי אותו רק כשלא היו לחמניות חמות בבוקר. פתאום, הערכתי את תפקידו ואיזה מזל שהוא מסכים לקום מוקדם בבוקר ולאפות לנו לחמים טריים. מתי יצא לי להעריך את החקלאים, שעובדים כל כך קשה בשדות, כדי שיהיו לנו פירות וירקות? "טוב, זה העסק שלהם", תצעק לי בת קול פנימית, אבל העסק שלהם הוא השירות שהם נותנים לנו ולנו זה נראה כמובן מאליו.
האמת, כשאני חושבת על זה, שום דבר בחיים אינו מובן מאליו, כולנו או רובנו קמים כל בוקר לעמל יומנו, כל אחד בתחומו, לתת שירות למישהו אחר. אם לא היה לנו אחד את השני, לא יכולנו להתקיים כנראה בעולמנו המודרני.
פעם, היו האנשים קמים בבוקר, חוטבים עצים, עובדים בשדה, דואגים לעצמם לאוכל שלהם ולצרכים הבסיסיים ומטפלים בילדים בבית. היום, אנחנו תלויים אחד בשני. כולנו עובדים קשה כדי להתפרנס וכדי לתת שירות לאחרים, כל אחד בתפקיד שלו ובייעוד שלו. כל אחד חושב שהוא עובד קשה, לפעמים מתוגמל יותר, לפעמים מרגיש שלא מספיק, אבל בסוף – אדם לעמל יוּלד וכשהבת שלי חוזרת עייפה ומותשת ממשמרת, אבל מדברת על החלומות להמשיך בתחום הרפואה, אני יודעת שהיא מבינה שעבודה קשה לא הורגת, רק מחשלת. איזה מזל שיש אנשים טובים שרואים שליחות בהצלת חיים.
