"גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה"? זוהי הגישה הדיכוטומית של או-או, אנחנו והם, שחור ולבן, שהיא בעיניי גישה פרימיטיבית, שמתעלמת ממורכבות החיים. גישת "כלים שלובים", של יגאל אלון, מדברת אליי הרבה יותר. בגישת "גם וגם", של מיכה גודמן, אני מאמין בכל לבי
בעקבות מאמר שכתבתי, ובו טענתי שצה"ל צריך להיות גם צבא גדול וחזק וגם טכנולוגי וחכם, הגיב אדם, שאני מעריך מאוד, במשפט קצר: "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה". אבל אני הייתי ונשארתי איש הדרך השלישית, שהיא דרך מובהקת של "גם וגם". איני דוגל במוניזם הז'בוטינסקאי של "חד נס" (אגב, העמקה בכתביו מעידה, שהוא עצמו הרבה יותר מורכב מהסיסמה), אלא בגישת "כלים שלובים", של יגאל אלון.
אני סולד מהגישה הדיכוטומית של או-או, אנחנו והם, שחור ולבן, שהיא בעיניי גישה פרימיטיבית, שמתעלמת ממורכבות החיים. איני מקבל שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, שעלינו לבחור בין השניים. גם איני חושב שמדובר בשני ערכים מנוגדים שיש ביניהם משחק סכום אפס – ככל שהמדינה תהיה יותר יהודית, היא תהיה פחות דמוקרטית ולהפך. אני מאמין שמדובר בכלים שלובים ושניתן וצריך לשאוף תמיד שהיא תהיה גם יהודית יותר וגם דמוקרטית-ליברלית יותר. העובדה שיש לעתים מתח בין הערכים הללו נובעת מכך שהחיים מורכבים וצריך למצוא את הדרך המורכבת ליישב את המתח.
אני מאמין בכך שישראל חייבת להיות מדינת לאום יהודית מובהקת, המחויבת לממש את המטרות הלאומית ובראשן – עלייה והתיישבות ובכך שישראל שייכת לכל אזרחיה ללא הבדל "דת גזע ומין", כפי שנכתב במגילת העצמאות. (היום היינו מגדירים זאת ללא הבדל דת, השתייכות לאומית, מגדר ונטייה מינית), ובשוויון אזרחי לכול.
לפני עשרות שנים, יזמתי והטמעתי בקיבוצי אורטל תפיסה של "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", שלפיה ניתן ונכון להיות קיבוץ שיתופי וככזה, לפתח ולטפח את ההתפתחות המקסימלית של כל חבר. את הרקע העיוני של הרעיון הצגתי בחיבור אקדמי על המתח בין הצורך בהשתייכות לצורך בחֵירות בקיבוץ. אני יכול להדגים זאת בעמדותיי כמעט בכל נושא ונושא.
המניפסט ההיברידי
כאשר קראתי את ספרו של מיכה גודמן "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר", חשתי ממש שהוא מדבר מגרוני. המסר המרכזי של הספר, הוא המסר של "גם וגם", להבדיל מ"או-או". גודמן מצביע על הקיטוב החברתי בין שני מחנות, או שבטים יריבים, שתהום רובצת ביניהם והיא הולכת ומעמיקה, כאיום קיומי. אך הוא מציין, על סמך סקרים רבים, שהקרע הזה הוא זהותי יותר מאשר אידאולוגי. האנשים מגדירים את עצמם על פי השתייכות לאחד מן המחנות, כאשר יותר משהתפיסה האידאולוגית יוצרת את ההשתייכות הזו, ההשתייכות הזו גורמת לאנשים להזדהות עם האידאולוגיה המזוהה עם המחנה שלהם ולשלול את זו של המחנה היריב. אולם על סמך סקרי-עומק ומחקרים רבים, הוא מציין, שהקיטוב האידאולוגי הצטמצם מאוד בעשרות השנים האחרונות והוא הרבה יותר קטן מהקיטוב הזהותי. בעוד החלוקה המחנאית היא בין המחנה שמזוהה עם הלאומיות והיהודיות של המדינה והמחנה השני עם התפיסה הדמוקרטית ליברלית, הרי שבפועל, הרוב הגדול של הציבור הוא היברידי – גם וגם; הוא דוגל בערכים לאומיים ובערכים ליברליים ואף ברמה גבוהה של לאומיות ושל ליברליות. אלא שההשתייכות הזהותית גורמת להם להזדהות בפומבי עם צד אחד בהשקפתם.
אני רואה בספר של גודמן את המניפסט ההיברידי; מעין קריאת השכמה – "עורו ההיברידים", מתוך תקווה והבנה שאם המחנה הגדול של ההיברידים, שהוא גדול יותר מהמחנות הדיכוטומיים, יתגבש וייצור כאן מרכז היברידי גדול, הוא יתקן בכך את חוליי החברה הישראלית.
גודמן יוצא נגד האמירה שעל פיה האידאולוגיה האמתית היא אצל אנשי הקצוות ואילו ההיברידים מתפשרים על ערכיהם. ההפך הוא הנכון, קובע גודמן. אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה הימין, מתפשר על ערכיו הליברליים וההומניסטיים, כדי להתיישר עם רוח המחנה. אדם היברידי שמאמץ את הזהות הקיצונית של מחנה השמאל, מתפשר על ערכיו היהודיים הלאומיים-ציוניים כדי להתיישר עם רוח המחנה. ברגע שהמיינסטרים ההיברידי הגדול יתגבש כאלטרנטיבה למחנות הדיכוטומיים, האנשים ההיברידיים לא יידרשו להתפשר על ערכיהם, אלא יוכלו לבטא היטב את הערכים שלהם במלואם.
מפגש של ניגודים
יתר על כן, האנשים ההיברידיים אינם אנשי "לא זה ולא זה". כלומר מי שמוותרים על אחת משתי האמתות למען הפשרה ונשארים מעורטלים מאידאולוגיה, אלא להפך, כיוון שהמציאות מורכבת, האמת נמצאת בהשקפת העולם המורכבת. דווקא המפגש בין הניגודים, הוא זה שמניע את העולם. בניגוד לאריסטו ולרמב"ם, שחיפשו את דרך האמצע, הוא מבכר את תפיסתו של הרקליטוס, שעל פיו האיזון אינו נמצא באמצע, במרכז, אלא במכלול; בשלם שכולל את שני הניגודים. "האל", על פי הרקליטוס "הוא יום ולילה, חורף קיץ, קרב שלום, שבֵע רעב ומשתנה כאש". האל, כלומר מה שמניע את העולם, הוא מפגש של ניגודים. כך גם התפיסה הסינית העתיקה, שסמלה הוא היִין והיאנג. צד אחד שחור, צד שני לבן, ואיפה האמת? האמת לא נמצאת באחד מהצדדים, היא גם לא נמצאת בנקודת האמצע שבין הצדדים, היא נמצאת במכלול של "שניים האחוזים יחדיו".
גודמן מציג את התפיסה באמצעות הרקליטוס והסמל הסיני, אך היא קיימת גם במקורותינו. לא בכדי, המשנה והתלמוד אינם קבצים של הכרעות הלכתיות, אלא פרוטוקולים של מחלוקות הלכתיות, שכאשר הן לשם שמיים, סופן להתקיים, כלומר העמדות השונות נשארות לעד, כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". איך אפשר לומר על עמדות מנוגדות, שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, כאשר האלוהים הוא האמת המוחלטת? זו המורכבות של היהדות, שעל פיה האמת משלבת בתוכה ערכים שונים והשקפות עולם מנוגדות.
ההיברידיות אינה רק של הפרט, אלא גם של החברה, של מדינת ישראל, המשלבת בתוכה את תרבות המערב עם המורשת היהודית. תרבות המערב מעניקה לה עוצמה מדעית וטכנולוגית שיוצרת עוצמה צבאית, המאפשרת לה עליונות ויכולת להכות באויב. התרבות היהודית יוצרת את החוסן המאפשר לישראל את הקיום לאורך זמן בתנאי המלחמה והמצור שבהם אנו חיים, ואת כושר העמידה באתגר הזה. ארי שביט, בספרו "מלחמת קיום", שיצא אף הוא לאחרונה, מגדיר את ההיברידיות הרצויה למדינה כשילוב של אתונה וספרטה.
ההיברידיות הערכית של אנשי המילואים
הספר עוסק בַּמלחמה, אך פחות באסטרטגיה וטקטיקה צבאית, אלא יותר במהותה של החברה הישראלית. הוא מנגיד בין שני מצבי צבירה של החברה הישראלית: מצב המריבה בתשעה החודשים שבין פרוץ המהפכה המשטרית לשבעה באוקטובר, למצב המלחמה שבא לידי ביטוי במפגן האחדות, הנחישות, הסולידריות וההתנדבות לאחר השבעה באוקטובר ובשבועות הראשונים של המלחמה, שבהם רוח העם החליפה את חולשת המדינה.
מאז, הרוח הזו שככה ורוח שישה באוקטובר על חולָייה שבה ומכה בנו. אך גודמן מאמין ש"היום השמיני", היום שאחרי שבעה באוקטובר, לא אבד והוא התקווה לעתידה של מדינת ישראל. מי שמגלמים את רוח היום השמיני הם אנשי המילואים, שלהם מקדיש גודמן את הפרק האחרון בספר. שם הפרק: "מיעוט אקטיבי הנושא בקרבו את העתיד".
גודמן מעלה על נס את "יותר משלוש מאות אלף ישראלים שעזבו את בתיהם, עסקיהם ומקומות עבודתם, התגייסו לצה"ל ומצאו את עצמם ניצבים מול אתגרי ענק, שההיסטוריה הציבה בפני מדינת ישראל. הישראלים הללו הביאו אתם לשדה המערכה את היכולות, המיומנויות והקשרים שאותם רכשו בחיים האזרחיים. רמת הביצועים שלהם עלתה על כל הציפיות של המערכת שגייסה אותם… מדובר בישראלים שבימי שגרה משייפים את היכולות שלהם במסגרת קריירה שתובעת מהם יעילות ותחרותיות ובימי המלחמה, כל היכולות שנוצרו בזירה האזרחית הקפיטליסטית הפכו ליכולות שהופעלו בזירה הצבאית והלאומית. לפנינו הדגמה חיה, מעוררת השתאות, של הקשר בין היברידיות ערכית לבין עוצמה לאומית. היכולות והמיומנויות של אנשי המילואים שפותחו בחיים האינדיבידואליסטיים שלהם; הרצון העז להילחם, מסירות הנפש והמוכנות להקרבה הגיעו מהחלקים הקולקטיביסטיים שבנפשם. צבא המילואים הוא המקום שבו הערכים, המנוגדים לכאורה, של ישראל היהודית והדמוקרטית נפגשים, מתמזגים ומפיקים את העוצמה שנדרשת להצלחת המדינה".
גם יהודית, גם דמוקרטית, גם ציונית, גם ליברלית
גודמן מציג תובנה שגרמה לו לשינוי תפיסה. הוא גנז ספר שעמד להוציא והמיר אותו בספר הזה, שמבטא את התובנות החדשות שלו. "לאחר שפרצה המלחמה הבנתי עד כמה טעיתי. הספר הקודם הניח, שהאופי ההיברידי של ישראל הוא הייעוד שלה, שנתפנה לעסוק בו רק לאחר שנוודא שהצרכים הבסיסיים שלנו מבוססים ומוגנים. קודם נבטיח את הקיום, אחר כך נתמקד בזהות ובייעוד. המלחמה הבהירה, שכדי לשרוד אנחנו צריכים עוצמה לצד חוסן, והבהירה גם שכדי לנצח, אנחנו זקוקים לתודעה לאומית יהודית חזקה, אחרת נתפרק למגזרים, ולערכים ליברליים חזקים, אחרת נתפרק ממשאבים. במילים אחרות – המלחמה הבהירה לי, שהחשיבה שמקדימה הישרדות לזהות היא חשיבה כוזבת. ההיברידיות של ישראל היא לא החלום שיום אחד נממש, אלא תנאי להישרדות שלה. הזהות שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית היא לא הפרח שאנחנו חיים עבורו, היא הלחם שאנחנו חיים בזכותו".
מיכה גודמן ניחן בכישרון גאוני לפשט מורכבות. לעתים, המהלכים שהוא מציג, של תזה ואנטיתזה היוצרים סינתזה, אפילו פשטניים מדי. אבל בתוך הכאוס, הרעש ועכירות האוויר, הוא משכיל ליצור במאמריו, בהרצאותיו, בהסכת (פודקסט) "מפלגת המחשבות" שלו ושל אפרת שפירא רוזנברג ובעיקר בספריו, ובהם ספר זה, בהירות המאפשרת לנו לראות נכוחה את המציאות, כשהוא מציע את הדרך ההיברידית כדרך המלך של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ציונית ליברלית.
אני מאמין בכל לבי בדרך הזו.
מיכה גודמן, "היום השמיני – ישראל שאחרי 7 באוקטובר", הוצאת "הקיפוד והשועל", ישראל 2024, 236 עמ'.
