שמעון שיפר; "המתריע – שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד", הוצאת ידיעות ספרים, 2019
ספר השיחות עם עמוס גלעד נקרא, ולא בכדי, "המתריע". לאורך עשרות שנים, מילא עמוס גלעד תפקידים רבים מאוד במערכת הביטחון, כקצין זוטר שהתקדם בהיררכיה הצבאית וכדמות מרכזית במשרד הביטחון. בכולם, הוא היה בגדר מתריע. מתריע מתוקף תפקידו המודיעיני, להציג את האיומים בפני הדרגים שמעליו, בצבא ובמערכת המדינית. מתריע מתוקף אישיותו, שהציבה אותו בתפקיד המתריע בשער, המזהיר מפני שגיאות וטעויות. לא אחת, הלך נגד הזרם, לעתים, אחד נגד מאה. לא אחת הגחיך את עצמו בעמדת הסטרא אחרא הטרחן והנודניק שאינו מרפה. כמעט תמיד הוא צדק. לא פעם, דעתו לא התקבלה, אף שהוא נלחם עליה באדיקות ולא הרפה וההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. מחיר הטעות עלה לנו בדמים רבים.
עמוס גלעד יכול היה להתמקד בספר בהצלחות; באותם מקרים שבהם היה שותף לעיצוב המדיניות, דעתו נשמעה והתקבלה והתוצאות היו טובות. אך הוא בחר דווקא בדוגמאות ההפוכות, במקרים בהם דעתו נדחתה ולמרבה הצער, הוא צדק
עמוס גלעד יכול היה להתמקד בספר בהצלחות; באותם מקרים שבהם היה שותף לעיצוב המדיניות, דעתו נשמעה והתקבלה והתוצאות היו טובות. אך הוא בחר דווקא בדוגמאות ההפוכות, במקרים בהם דעתו נדחתה, לעתים התקבלה בזלזול ולמרבה הצער, הוא צדק. יותר משהוא כועס על ההחלטות הרות האסון, הוא כועס על הזלזול בהתרעות ובמתריע ובמה שהוא מכנה: ממדרים את המודיעין.
הרבה מדובר היום על ה"דיפ-סטייט", אותה אגדה על "שלטון הפקידים" וחולשת הדרג הנבחר. למי שטוענים את התיאוריות הללו, אני מציע לקרוא הספר. הספר מצביע על מציאות הפוכה – הדרך המדיני הנבחר, שאין עוררין על כך שהוא מוסמך לקבל את ההחלטות, מזלזל בדרג ה"פקידותי", מצפצף עליו. כאשר מדובר בענייני ביטחון, זו סכנה של ממש. לא בכדי, מנחם בגין הממלכתי, קידש את ה"סיוויל סרוויס", השירות הציבורי הנאמן, המקצועי, שמשרת באמונה את הציבור גם כאשר הדרג המדיני מתחלף. גלעד הוא התגלמות הסיוויל סרוויס הזה, שמי שמתיימרים להיות ממשיכיו של בגין כה סולדים ממנו ונלחמים בו.
אני ואפסי עוד
הנה, דוגמה מייצגת: טרם צאתו של אהוד ברק לפסגת קמפ-דיוויד, שבה הציע לערפאת את הצעתו מרחיקת הלכת, ששברה את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של השמאל הציוני – בקעת הירדן, ירושלים וכו', מתוך הנחה שביכולתו לשים קץ במפגש פסגה אחד לסכסוך הישראלי-ערבי, ידע ראש חטיבת המחקר באמ"ן, עמוס גלעד, שלא זו בלבד שפניו של ערפאת אינן לשלום, הוא מכין עימות כולל עם ישראל. הערכתו הייתה מדויקת לחלוטין. הוא היטיב לתאר במדויק את תרחיש מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים שעלתה בחייהם של יותר מאלף ישראלים ואפילו את מועדה.
מתאר שמעון שיפר: "במקביל, [להערכה שהגיש לראש הממשלה ושר הביטחון ברק] הגיש גלעד הערכה זהה לרמטכ"ל שאול מופז, שאימץ אותה, לאחר דיון ארוך. מופז פנה לברק וביקש תוספת לתקציב הביטחון, לצורך היערכות לאינתיפאדה שנייה, כפי שצפה גלעד. ברק דחה את הדרישה. הוא לקח את הבקשה הכתובה של מופז, מעך אותה בידיו והשליך אותה לפח האשפה".
נכון, ראש הממשלה ושר הביטחון הוא המחליט, הוא הדרג המדיני, עליו האחריות ובידיו הסמכות. אבל ההיבריס של "אני ואפסי עוד", הזלזול, החשיבה של ראש ממשלה שעצם העובדה שהעם בחר בו מעידה שכל התבונה נמצאת אצלו ומיהם הפקידונים שילמדו אותו, המיטה עלינו את האסון הזה והתנהלות דומה של מנהיגים אחרים המיטה עלינו אסונות אחרים.
בספר מתמקד גלעד בשלושה אירועים מכריעים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהוא התריע וצעק ונתקל באוזניים אטומות. לו רק שמעו בקולו…
סברה ושתחלה
האירוע הראשון הוא מלחמת לבנון הראשונה. מהיכרותו העמוקה את הזירה הלבנונית, כולל היכרות אישית עם חלק מן הפרטנרים בלבנון, הבין גלעד שהמוסד וצמרת המדינה, ושר הביטחון אריק שרון בראשם, הלכו שבי אחרי הפלנגות הנוצריות, מתוך פנטזיה שהקשר אתם יביא לשלום בין ישראל ולבנון ולמיגור הטרור הפלשתינאי בלבנון, באמצעות הפלנגות. אך הוא ידע שהפלנגות אינן אלא משענת קנה רצוץ. זו כנופיה מושחתת, נהנתנית, עבריינית, מנוכרת לציבור, חסרת יכולת ובפרט, חסרת יכולת צבאית. הרהב והשחץ של ראשיה מכסה על אפס יכולת. הוא התריע והזהיר, הזהיר והתריע, וחזר והתריע וחזר והזהיר, שהקשר עם הכנופיה הזאת הרה אסון, שיסבך את ישראל ושום דבר טוב לא ייצא ממנו.
גלעד, עוכר שמחות שכמותו, טיפס על קירות, אך לא סדק את חומת האטימות. כאשר שמע גלעד על הרעיון המבריק, להכניס את הפלנגות לטפל בטרוריסטים הפלשתינאים במחנות הפליטים סברה ושתילה, וכך להשתלט עליהם בלי לסכן את חיילי צה"ל, הוא מיד הבין מה עומד לקרות שם. במיוחד, כששמע שמי שיפקד על הכוחות הוא חובייקה, "הרוצח והרמאי הזה", כלשונו.
… יצאה לי תגובה כמעט אוטומטית. הזדעקתי: 'אתם משוגעים? זה כמו נוסחה כימית, שאתה מערבב שני חומרים וגורם לפיצוץ. זה יוביל לטבח. אין שום סיכוי שלא יהיה טבח. אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם'
"… יצאה לי תגובה כמעט אוטומטית. הזדעקתי: 'אתם משוגעים? זה כמו נוסחה כימית, שאתה מערבב שני חומרים וגורם לפיצוץ. זה יוביל לטבח. אין שום סיכוי שלא יהיה טבח. אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם'. ככה, זעקתי במלוא גרוני, נרעש כולי. אלוף הפיקוד הביט בי ולא אמר מילה. צעקתי שוב: 'הולך להיות פה טבח'. ואז האלוף אותת לצוריך שצריך ללכת והם הלכו. לא אמרו כן, לא אמרו לא, פשוט התעלמו ממה שאמרתי והלכו". איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.
אוסלו
האירוע השני היה הסכם אוסלו. ניתן להגדיר את עמוס גלעד פרופסור ליאסר ערפאת. הוא חקר אותו, עקב אחריו במשך עשרות שנים והכיר אותו אולי יותר משערפאת הכיר את עצמו. לכן, לא היה אפילו חלקיק שנייה שבו הוא האמין כי יש סיכוי כלשהו לשלום עם האיש הזה. במסגרת תפקידיו, בעידן אוסלו, הוא נפגש עמו פעמים רבות. על אף שתיעב את האיש ואת מה שהוא מסמל, מערכת היחסים ביניהם הייתה טובה. ככל שפגש אתו, עמדתו הנחרצת על אודותיו התחזקה והתהדקה. גלעד, כדרכו, התריע. הוא זעק מעל כל במה אפשרית, הוא לחש לכל אוזן אפשרית, אך אנשי הקונספציה אינם אוהבים את עוכרי השמחות ולא יתנו לעובדות של איש מודיעין מצטיין לקלקל להם את הפנטזיה.
עמוס גלעד היה הקמ"ן של משלחת ישראל למו"מ בין ישראל לבין ירדן ומשלחת פלשתינאית של תושבי יו"ש, במסלול שהחל בוועידת מדריד. אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת. המשלחת זכתה לגיבוי מלא מרבין. בשלב מסוים, החל גלעד לחוש שדבר מה השתבש בצד השני, שלפתע הם עצרו כל התקדמות.
"יום אחד אמרתי לאליקים: 'על פי רסיסי מידע, מתנהל איזה מסלול מקביל שעומד בסתירה למה שאנחנו עושים, וכותרתו 'עזה-יריחו תחילה'. אליקים, שהוא אדם מאוד ישר, אפילו תמים במידה מסוימת, אין הרבה אנשים כאלה, פאר היצירה של השירות הציבורי, לא האמין שיש דבר כזה. הוא עצמו היה מדווח על כל פרט, והוא ציפה שינהגו כלפיו בצורה דומה ולא יסתירו ממנו מידע חיוני. הוא שאל אותי: 'אתה משוכנע במה שאתה אומר?' אמרתי לו, 'תראה, איך זה יכול להיות שבכל פעם שאנחנו מתקדמים בשיחות, יד נעלמה מחזירה אותנו לאחור?'"
רובינשטיין התקשה להאמין בכך. גלעד אינו מומחה לישראל, אבל הוא מומחה לערבים. הוא יודע להדביק פיסות מידע ולחבר אותן. הוא יודע לנתח אותם ולהצליב אותן עם המציאות שהוא רואה בעיניו. הוא הבין שיש מסלול ישיר עם ערפאת. יש לציין, שקברניטי אוסלו הסתירו את דבר השיחות אפילו מראשי המוסד, השב"כ וצה"ל.
מספר שיפר: "ראש המוסד דאז, שבתי שביט, בא לרבין שלוש פעמים ושאל אותו אם זה נכון שמתקיים ערוץ חשאי. בפעמיים הראשונות, רבין אמר לו: זה שום דבר. בפעם השלישית, הוא אמר: 'אני מבקש ממך לרדת מזה ולא לעסוק בזה יותר'".
המודיעין מחוץ ללופ
איש אינו יכול לכפור בסמכותו של הדרג המדיני לקבוע את המדיניות ולקבל החלטות. אבל מי שיוצא לתהליך שלום, זקוק למודיעין לא פחות ממי שיוצא למלחמה. הדרת כל המודיעין הישראלי מתהליך אוסלו, הוא מחדל נורא, שהביא לכישלון החרוץ הזה.
גלעד: "ההסתרה הייתה כל כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר במפורש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר
גלעד: "ההסתרה הייתה כל כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר במפורש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר. לא יכול להיות שעושים הסכם שלום היסטורי כזה בלי שהמודיעין מלווה את זה כשופט אובייקטיבי. אנשי המודיעין הם כמו שופטים. הם מסיקים מסקנות על פי הראיות שמונחות לפניהם. זה לא אומר שהם תמיד צודקים. זה לא אומר שהם לא מועדים לטעויות, אבל בשביל זה יש הערכת מודיעין ויש הערכת מצב. הערכת המודיעין מבוססת על מיטב השיפוט של קצין המודיעין את המידע שברשותו. הוא אומר מה האויב יכול לעשות ומה הוא רוצה לעשות. הערכת המצב היא של הקברניט, שמחליט מה עושים או לא עושים. הוא לא חייב לקבל את הערכת המודיעין, הוא יכול לדחות אותה, אבל זו חובתו לשמוע אותה. במדינה דמוקרטית, הדרג המדיני מחליט. אם הקברניט לא מקבל את הערכת המודיעין, זו זכותו. ההיסטוריה תשפוט והבוחר ישפוט, אבל להתעלם מהמודיעין זהו פשע שלא יתואר".
הערוץ הירדני-פלשתינאי שבו השתתף גלעד, לא כלל את מה שכינה רבין "אש"ף תוניס", אלא רק "אש"ף שטחים", כלשונו. בראש המשלחת, עמד חיידר עבד אל-שאפי. גם אל-שאפי היה מינוי של ערפאת וגם הוא לא ידע דבר וחצי דבר על תהליך אוסלו.
כך מתאר אותו גלעד: "אל-שאפי היה אדם מרשים מאוד. רופא שעזר לעניים ללא תמורה, איש עניו, אבל הייתה אתו בעיה אחת מבחינתנו: הוא הזדהה עם החזית העממית של ג'ורג' חבש. הוא היה מסביר, שוב ושוב, שהדרך הטובה ביותר להגיע לשלום היא שישראל תתפרק מרצון ותיעלם מעל פני האדמה. הוא היה אומר לנו: 'אם תיעלמו, לא יהיה צורך בעימות' וזה ראש המשלחת לשיחות השלום, כן? ראש המשלחת שערפאת מינה. ערפאת תיעב אותו, כי אל-שאפי היה ישר וצנוע, ההפך מערפאת. אבל הגישות שלו היו כל כך ברוטליות, שזה לא ייאמן. נראה שערפאת מינה אותו לראש המשלחת כי ידע שזה ערוץ סרק חסר חשיבות".
בערוץ החשוב, ערפאת בהחלט רצה להתקדם, אבל לא לשלום. גלעד מציג בספר את ההונאה הגדולה של אוסלו.
פלשתין השלמה
החשאיות של המו"מ באוסלו הייתה מוחלטת.
מספר גלעד: "אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה. פגשתי אותו בקומה השנייה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. אני לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח, הוא היה יותר מזועזע. גם אליקים לקח את זה מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו נאלם דום. ההלם היה מוחלט, כי התברר גם שכל העבודה שלנו הייתה הבל מוחלט. היינו עובדים כמו חמורים. 18-19 שעות ביממה, רק כדי להכין את כל המידע ואחר כך, לתדרך את אליקים. כל הדיונים בינינו שהוא ניהל, והוועדות, והדיונים עם הירדנים, ואחר כך העדכונים לאמריקנים. הייתי קם כל יום בארבע בבוקר והולך לישון באחת בלילה. אתה עובד-עובד-עובד ופתאום, אתה מבין שהלכת כל הזמן בנחל אכזב ושהמים זורמים בכלל בערוץ אחר ואלה מים באושים ורעילים".
גלעד הבין שהם היו בסך הכול פעולת הסחה לאוסלו. באשר לתהליך אוסלו: "לא התייעצו בו לא עם מומחים, לא עם אנשי מודיעין – ולא עם אף אחד. הכול היה בנוי על זה שערפאת הוא השותף היחיד ואין בלתו. יכול להיות שהוא היה שותף שאין בלתו, אבל הוא לא היה באמת שותף שלנו. אני חושב שבחולשה שבה הוא היה נתון, אחרי ששיתף פעולה עם סדאם חוסיין, שהיה אחד הרוצחים הגדולים ביותר, היינו צריכים לתת לו לטבוע ומה שעשינו בעצם זה להציל אותו".
גלעד ניסה להסביר ממה נובע הכשל הזה. "כל תהליך אוסלו היה מבוסס על משאלת לב שלא הייתה מעוגנת במציאות. הלכו שולל אחרי הנחמדות של ערפאת. הוא דיבר על 'שלום של אמיצים', שזה נשמע הירואי ומרשים, אבל ה'שלום של אמיצים' גילם בתוכו תכנית, שבסיומה מדינת ישראל הייתה נעלמת מהמפה, גם אם זה היה לוקח עשרות שנים. טענתי אז, ואני טוען כך גם היום, שערפאת ראה לנגד עיניו את פלשתין השלמה, שכוללת בתוכה גם את הממלכה ההאשמית, ממלכת ירדן והכול בתהליך מדורג המבוסס על המגמות הדמוגרפיות. החזון שלו היה יהודה ושומרון ריקים מיהודים וכמובן עזה ומדינת ישראל, עם מותניים צרים ומיעוט ערבי שילך ויגדל. איך ערפאת אמר? הרחם של האישה הפלשתינאית ינצח את ישראל. הוא האמין שבסופו של דבר המאזן הדמוגרפי ישתנה לרעתנו ושבראייה היסטורית הם ינצחו.
"אהוד ברק, שהצביע נגד אוסלו בממשלה [הכוונה לאוסלו ב', 1995, כשברק היה שר הפנים בממשלת רבין. האמת היא שהוא לא הצביע נגד, אלא נמנע – א.ה.], תיאר את זה בצורה יפה. הוא אמר כך: האנשים ישבו באוסלו בבקתת ציד כזו, הביטו החוצה וראו איל חולף בשלג. האש ריצדה באח והרוטב של צלי הבשר ניגר משני קצות הפה,\ ובמציאות הפסטורלית הזו, הם חלמו כל מיני חלומות שערפאת מוכן לדו-קיום, שתי מדינות לשני עמים שחיות זו לצד זו, ולא הבינו שזה סוס טרויאני שיפוצץ בסוף את כל העסק".
לימים, כזכור, ברק עצמו הרחיק לכת בפנטזיה, הרבה מעבר למה שרבין חלם ללכת.
בעיניים עצומות
גלעד מתאר בפרוטרוט כיצד ערפאת, שלרגע לא העלה על דעתו להתקדם לשלום, הונה את ישראל, שהונתה את עצמה, כדי לשפר עמדות להמשך המאבק נגדה. גלעד מתאר את שתי הרגליים האסטרטגיות שעליהן ניצבה תכנית ערפאת להכרעתה של ישראל: תביעת "זכות" השיבה והשתלטות על בקעת הירדן.
תביעת השיבה נועדה "לשנות את המאזן הדמוגרפי של ישראל". השליטה על בקעת הירדן ואכלוסה ב-300 אלף פלשתינאים נועדה להיות קפיצת מדרגה להשתלטות על ירדן. המטרה היא "אירידינטה של ירדן. הפלשתינאים של ירדן מתחברים לפלשתינאים ביהודה ושומרון ואם אתה מוסיף לזה את ערביי ישראל – יש לך מסה קריטית שיכולה להפוך את ירדן לחלק מהמדינה הפלשתינאית… זו הייתה התכנית הגדולה של ערפאת. הוא אמר לעצמו בערך כך: באיו"ש, לא יהיו בכלל יהודים במסגרת הסכם שלום. בירדן, יש מיליוני פלשתינאים. בישראל, יש מיליון וחצי ערבים. בגליל, כבר יש רוב ערבי. זה אמנם ייקח זמן, אבל בסוף יגיעו לאיזון דמוגרפי עם הערבים ו-400 אלף הפליטים שיגיעו לישראל מלבנון יהפכו תוך דור למיליון איש, או אני לא יודע כמה ותוסיף לזה את הפליטים שייקלטו במדינה הפלשתינאית וכך אתה מחריב גם את ירדן וגם את ישראל… זה מה שערפאת רצה. אני משוכנע שהוא לא התכוון בכלל להגיע לאיזשהו שלום שישראלי, כל ישראלי, גם לא בשמאל, היה מוכן לחתום עליו".
עמוס גלעד צלצל בכל פעמוני האזהרה וההתרעה, אך לשווא. הוא היה קול קורא במדבר. כך באוסלו וכך גם לקראת האירוע השלישי עליו הוא מרחיב, האינתיפאדה השנייה. ושוב, הקשיבו לו, שמעו אותו, ביקשו ממנו להכין הערכות מצב, הזמינו אותו להציג את הערכותיו בישיבות, אך לא שעו לאזהרותיו. את הפרק על הליכתו של ברק לפסגת קמפ-דיוויד, עם ויתורים מרחיקי לכת וחסרי תקדים, תוך התעלמות מכל תמרורי האזהרה של המודיעין, הכתיר גלעד: "בעיניים עצומות".
"ראיתי כאן", אומר גלעד, "מסכת שיטתית שנועדה להכות בנו באמצעות נשק הטרור… כדי שנקבל את כל הדרישות של ערפאת". ערפאת אישר לחמאס לפעול, תוך התחמקות מאחריות לכך, כאילו מדובר בארגון סורר הפועל על דעת עצמו. גלעד מציג את ערפאת כשקרן סדרתי. כמי שהכיר את החומר, הוא ידע כיצד, בכל פגישה, הוא משקר במצח נחושה.
האינתיפאדה השנייה
גלעד הזהיר את אהוד ברק מהשלכות הצעתו. בהערכת מודיעין שמסר לברק, לבקשת רה"מ, הוא הבהיר לו שאם הוא הולך לשיחות עם ערפאת, "דע לך שערפאת לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא הייתה קרובה למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. … אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותמרון עשן. זה מה שהוא עשה בלבנון, אמרתי לו, זה מה שהוא עשה בירדן. לערפאת יש נטייה להמיט חורבן בכל מקום והוא כמו קפיץ דרוך, מחכה לרגע הזה… זה אדם רצחני שמאמין באלימות, שהיה מוכן ללכת עם המלך חוסיין לפיצוץ, למרות שהיה באותה עת בעמדת חולשה. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו, קרי – פלשתין גדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול החמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: 'השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי. אתה יכול לשמוע דעות אחרות, אבל זו ההערכה שלי כרח"ט מחקר… אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור. לעורר פיצוץ". ואיך הגיב ברק? "החלטתו נחושה: הוא הולך לשיחות שלום עם ערפאת". איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
בשל קוצר היריעה לא ארחיב בנושאים נוספים. אזכיר רק שגלעד מספר את הסיפור המדהים על סוכן המוסד יהודה גיל, שכמעט הוביל למלחמה בין ישראל לסוריה במידע מפוברק שמסר, כביכול, מפי סוכן סורי בכיר שלא היה ולא נברא ובמשך שנים, הזין במידע סרק את צמרת המדינה. הוא מקדיש פרק לאיראן, שהיה מן הראשונים לזהות אותה כאויב מספר אחת של ישראל, האויב המסוכן ביותר. הוא מספר על התנהלותו המופקרת וחסרת האחריות והממלכתיות של פרס ב"הסכם לונדון", שתווה מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר, ללא ידיעתו ובניגוד למדיניותו.
טיבי
אסיים בסיפור שיש לו משמעות אקטואלית כעת, כשכמעט קמה ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.
"בכל פעם שהייתי נוחת בתוניס, היה מופיע אחמד טיבי. בפגישות, טיבי היה יושב ליד ערפאת. אני אומר לערפאת בערבית: 'אדוני יושב הראש… יש לי שאלה אליך'.
"'בבקשה, בבקשה'.
"'האם זה סביר בעיניך שאזרח ישראלי, במקרה הזה אחמד טיבי, יושב לצדך מולי, כשאני נציג של ראש ממשלת ישראל?'
"ערפאת ברוב ערמומיותו, העיניים שלו מתגלגלות ככה, עונה לי בשאלה: 'אז מה אתה רוצה שאני אעשה?' הוא כנראה ציפה שאני אבקש ממנו לסלק את טיבי, ואז הוא היה אומר לו: 'תישאר'. זה נראה לי אבסורד, שטיבי, אזרח ישראלי, מייצג את הפלשתינאים מולנו. עד היום, זה נראה לי מטורף. אז הוא עוד לא היה חבר כנסת.
אמרתי לו לערפאת: 'חדרת אל ראיס', כלומר, כבוד יושב הראש, 'אינתי חסב אל בית'. כלומר, אתה בעל הבית. ההחלטה בידיך ואתה תעשה מה שאתה מבין. הוא הסתכל, הסתכל, הסתכל, ובסוף אמר לטיבי: 'צא החוצה'. טיבי כמעט מת
"אמרתי לו לערפאת: 'חדרת אל ראיס', כלומר, כבוד יושב הראש, 'אינתי חסב אל בית'. כלומר, אתה בעל הבית. ההחלטה בידיך. אני רק מעביר לך את תחושותיי, ואתה תעשה מה שאתה מבין. הוא הסתכל, הסתכל, הסתכל, ובסוף אמר לטיבי: 'צא החוצה'. טיבי כמעט מת".
אחמד טיבי היה עוזרו, יועצו ואיש סודו של רב המרצחים, שעה שהלה ניהל את ההונאה הגדולה – מו"מ פיקטיבי לשלום, במקביל להפעלת טרור רצחני, מתוך מטרה להשמיד את ישראל.
היום, כמעט הושענה ממשלה ישראלית על טיבי זה וח"כים כמו אלעזר שטרן ועופר שלח הצביעו בעד מועמדותו לתפקיד יו"ר הכנסת.
