החיבור שבין מזרח ומערב, בין אירופה וערב – הוא המקום המרתק ביותר בתרבות הישראלית. ההפרדה בין "אשכנזים" ו"מזרחים" היא שריד אנכרוניסטי של הגלות. האידיאולוגיה הציונית תנצח אותה. החיבור, האהבה, הזוגיות והמשפחה ינצחו אותה
מזה למעלה מחמש שנים וחצי, אני משדר פינה שבועית ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע שיר עברי ומשוחח עליו. לפני כשנה, הקדשתי את פינתי למשוררת והפזמונאית רחל שפירא, במלאת לה 75 שנים. שפירא כתבה את מיטב השירים למיטב הזמרות הישראליות, אולם בבחירה איזה מבין מאות שיריה להשמיע, התלבטתי בין שניים: "חומות חימר" ו"ריח מנטה". המשותף לשני השירים, הוא שאת שניהם כתבה שפירא למרגלית צנעני. אלה רק שניים משירי שפירא שצנעני שרה. (בסופו של דבר השמעתי את "חומות חימר", אך גם יומו של "ריח מנטה" יגיע).
למה בחרתי להשמיע דווקא את שיריה שצנעני מבצעת? כי מצאתי בהם ניחוח מיוחד, אחר, שישנו בהם ורק בהם, פרי המפגש המיוחד בין השתיים. השכונה בנתניה שבה גדלה צנעני, נמצאת בטווח יריקה מקיבוץ שפיים, שבו גדלה וחיה רחל שפירא. אולם מבחינה סוציולוגית, מפרידה ביניהם, לכאורה, תהום רבה.
דווקא לכן, המפגש ביניהן יוצר סינרגיה תרבותית ייחודית. מרגול מוציאה מרחל שפירא את המיטב ושפירא מוציאה ממרגול את המיטב, והמיטב הזה הוא פרי מפגש התרבויות במרחב התפר היהודי הישראלי הפתוח, שאינו מסתגר בדל"ת אמות של תרבות כיתתית, עדתית, מחנאית, מסוגרת ומפוחדת.
החיבור הזה שבין מזרח ומערב, בין אירופה וערב, בין קיבוץ ושכונה – הוא המקום המרתק ביותר בתרבות הישראלית. המרחב הזה, הוא האתגר התרבותי הגדול ביותר שלנו.
****
לפני שבועות אחדים, התפרסמו המלצות ועדת ביטון, לשילוב מורשת יהדות המזרח בחינוך ובתרבות בישראל. המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה, מגלם ביצירתו את מרחב התפר המרתק הזה. לא את כל מסקנות הוועדה שלו אהבתי, אך אני רואה בהן בעיקר את ההזדמנות; ההזדמנות החברתית והתרבותית הגדולה שהן מעניקות לנו.
צר לי, שיש בתוכנו מי שבחרו לחפש ולמצוא בהן דווקא את האיום. הדבר המתסכל והמבאס ביותר בפרשת דו"ח ביטון, הוא התגובות עליהן, השיח הקלוקל, המקוטב, שהן עוררו. התגובות המפוחדות של מי שחשים שהנה באים המזרחים ומשתלטים עלינו, ועלינו למהר ולהוכיח את עליונות התרבות המערבית שאנו מייצגים.
אין כל צורך ואין כל סיבה בוויכוח עקר, ילדותי, מרושע וטיפשי, איזו תרבות עליונה ואיזו תחתונה; האם תרבות אשכנז והמערב תרמה יותר או פחות מתרבות ספרד והמזרח. מה נותן הוויכוח העבש הזה? מה ניתן ליצור ולהפיק ממנו, זולת שנאה, קנאה, קיטוב ובדלנות?
הגישה שלנו צריכה להיות הפוכה – לא עוד מזרח ומערב, לא עוד אשכנז וספרד; אנו יוצרים כאן תרבות יהודית ישראלית ציונית, היונקת משורשינו המגוונים, ויוצרת יחד סינרגיה תרבותית גדולה מכל מרכיביה.
****
השורשים שלי הם בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל. אולם מקורות היניקה התרבותיים שלי הם בארץ ישראל, במרוקו, בפולין, בתימן, ברומניה, ברוסיה, באתיופיה, בעיראק, בגרמניה, בארה"ב, בבוכרה ובכל מקום שבו חיו, פעלו ויצרו היהודים.
ההפרדה בין "אשכנזים" ו"מזרחים", "רוסים", "מרוקאים" ו"תימנים" היא שריד אנכרוניסטי של הגלות; שריד חסר תוחלת, כיוון שלא רק האידיאולוגיה הציונית מנצחת את הגלות; יותר מכך מנצחת אותה האהבה, הזוגיות והמשפחה. בעוד דור או שניים, אף ילד לא יידע לענות על השאלה המוזרה וההזויה מאיזו "עדה" הוא.
דורות רבים של יצירה תרבותית ב-70 גלויות, יצרו את המסד התרבותי המשותף לכולנו; המסד של התרבות היהודית הישראלית. אין אלה שורשים נפרדים ל"עדות" שונות, אלא כולם השורשים של כולנו. הפסיפס הזה הוא נכס תרבותי עשיר ומגוון מאין כמותו. המגוון הוא היופי שבו. וראוי שנכיר, נוקיר ונשמר את הטוב והיפה במסורות השונות, למען כולנו, למען עתידנו ועתידה של היהדות.
ייעודה העליון של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, הוא קיבוץ הגלויות. קיבוץ הגלויות אינו רק קיבוץ היהודים מכל הגלויות לארץ ישראל, אלא קיבוץ כל המסורות, המורשות והיצירות התרבותיות שנוצרו במשך אלפיים שנה בכל הגלויות; לא כדי ליצור כאן תרבות "אשכנזית" ל"אשכנזים" ו"מזרחית" ל"מזרחים", אלא כדי ליצור מן העושר והמגוון הזה את התרבות היהודית הישראלית הסינרגטית, העשירה והמגוונת.
במקום להתנפל כמוצאי שלל רב על העושר התרבות הזה, על המגוון הכמעט אינסופי הזה, אנו סוגרים עצמנו בשיח פחדני ומסתגר. ממה הפחד?
תרבות אינה משחק סך אפס. כל השיח הפרנואידי, כאילו היפתחות לתרבות של יהדות המזרח פירושה פגיעה בתרבות של יהדות אשכנז משוללת כל יסוד. אלו כלים שלובים – העשרת התרבות היהודית ישראלית בשירת שלום שבזי לא תפגע בביאליק, אלא תחזק אותו. מאיפה צמחה הפחדנות התרבותית הזאת?
****
בפברואר 1972, נשא סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון נאום בכנסת, שכותרתו "תרבות בהתגשמותה". פסוקים אחדים מנאומו רלוונטיים ביותר לנושא הנדון. "לא מגוונים ומדגשים שונים בחינוך ובתרבות יש לחשוש, כי אם מטשטוש הדיוקן העצמי, מבינוניות אמורפית ומהיעדר ייחוד. לא גרסתי בשעתו, ואיני גורס היום, את המושג השטחי – כור היתוך. הייתי מעדיף את המונח השתלבות של עדות וגלויות, ולא מיזוג. אם כי חיינו לוהטים וסוערים לעתים ככור, בני אדם אינם מתכת רותחת, ומורשת רוחנית ותרבותית איננה חומר גלם להתכה ולעיצוב מחדש. שום אדם אין לו זכות להנדס את הרוח, וגם אי אפשר להנדס אותה… אינטגרציה חינוכית ותרבותית, אין פירשוה אנטי אינדיבידואליזציה. משמעותה: לא רק טיפוח החלשים, אלא מיצוי הפוטנציאל של כל יחיד וכל קבוצה. פירושה: מפגש של שווה בין שווים, למרות השוני, על בסיס של מכנה משותף, כדי לשמור על המחנה המשותף. השפעה והפרייה הדדית? בהחלט. אך יש להבדיל בין הפריה הדדית לבין ביטול תרבותו של האחר, או חיקויה מתוך התבטלות. המחקה, בניגוד לסופג, את עצמו מוחק. במילים פשוטות: אחדות – כן. אחידות – לא".
אגב, נחשפתי לאחרונה למסמך מעניין – מכתב של שר החינוך והתרבות אלון כבר משנת 1974 (!), שבו הוא מדווח על הנחיה שנתן, להכניס את לימודי מורשת יהדות אתיופיה, במסגרת לימודי יהדות התפוצות.
****
אסיים בציטוט מדברים שכתב המשורר, הפילוסוף והמורה בארי צימרמן, שבין השאר לימד במדרשת השילוב בנטור, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, בטרם עת. דבריו, שנכתבו אודות שבירת המחיצות בין "דתיים" ו"חילונים", נכונים גם לשבירת המחיצות שבין "אשכנזים" ו"מזרחים":
"איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, 'חילוניים', 'דתיים' כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשריי, יהודי חלוני אני".
