אחרי פינוי יישובי הגולן, במלחמת יום כיפור, היה ברור שכדי להביא לאכלוס גדול ומשמעותי יש צורך ביישוב עירוני. ספיר בא לבקר, הרעיון נזרק, רגליים נגררו, באמצע הייתה איזו שרפה מסתורית וביולי 1977, נכנסו ראשוני המתיישבים לקצרין. סמי בר לב מספר
מאת: סמי בר לב, קצרין
מלחמת ששת הימים הרעישה את עולמי. הייתי מוקסם ממרחבי הארץ החדשים והחלטתי לעשות מעשה חלוצי. להתיישב בספר (כך קראו ליישובים בגבול). ברמת הגולן, הוקמו הקיבוצים הראשונים והחלטתי להצטרף לקיבוץ. באוטובוס ובטרמפים, הגעתי בתחילה לעין זיוון. מצאתי כמה חבר׳ה בתוך חושות בזלת, מייצרים סנדלים לקיבוץ נאות מרדכי. זה לא נראה מלהיב. המשכתי למרום גולן,
שנקרא אז קיבוץ גולן ושכן בווילות יפות בקוניטרה. כאן התקבלתי בשמחה ואחרי מספר ימים, הפכתי מעירוני לקיבוצניק.
הקיבוץ היה כיף גדול בשבילי. לא צריך לדאוג לכלום. יש חדר אוכל ומכבסה, מחסן בגדים וסידור עבודה… והרבה צעירים ומתנדבות מכל העולם. אחרי שנשלחתי לעבודה בסיקול אבנים ובענף הבקר, מצאתי שאני משובץ ל"סקר ארכיאולוגיה". לא ידעתי דבר על ארכיאולוגיה, אבל היה לי רישיון נהיגה וזה מה שהיה נחוץ כדי לנהוג באחד הג'יפים של אגף העתיקות.
למחרת, קיבלתי הסבר קצר על עתיקות ויחד עם משה הרטל (אז קלמנובסקי), התחלנו לנסוע, לסקר ולתעד את עשרות הכפרים הסוריים הנטושים. זו הייתה חוויה מרתקת – להגיע לכפר נטוש, לעבור בית בית ולמצוא כתובות ועיטורים על אבני הבזלת. גולת הכותרת, כמובן, מתגלה כשמוצאים מנורה חקוקה, או כתובת עברית. זה היה מרגש ומשמח למצוא שורשים שלנו בגולן. תיעדנו מאות ממצאים ולאחר מכן, במשך שנים, ליקטנו את האבנים, שהיום שוכנות כבוד במוזאון עתיקות הגולן, בקצרין.
רציתי להמשיך את חיי כקיבוצניק בקיבוץ גולן, אך לאחר מספר חודשים החלטתי לעזוב את הקיבוץ. איך ולמה?
כי חברתי האהובה, רמונה, לא הייתה מוכנה לחיות בקיבוץ.
אני זוכר שיהודה הראל, אז מזכיר הקיבוץ, ניסה לשכנע אותי להישאר, אבל לא היה לו שום סיכוי מול רמונה…
מאחר שהמשכתי בביצוע הסקר הארכיאולוגי, כעובד אגף העתיקות של משרד החינוך, הוענקה לי דרגת קצין ממשל לארכיאולוגיה. אז טרם הוחל החוק הישראלי ועובדי המדינה קיבלו מינוי כקציני ממשל. אושר לי להתגורר בבית סורי נטוש, בתחומי הממשל הצבאי, ששכן בין מספר מבנים, במרכז העיר קוניטרה, שהייתה עיר המחוז, עם כעשרים אלף תושבים. רובם ככולם ברחו במלחמה.
לימים, רמונה הצטרפה אליי והפכנו למשפחה האזרחית היחידה במקום. קיבלנו תעודת זהות עם הכתובת בקוניטרה. חשבנו שקוניטרה תאוכלס בעתיד ונמשיך לחיות במקום.
ב-1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים ונאלצנו להתפנות. שכרנו בית בראש פינה וחלמנו לחזור לגולן.
גרעין מדליק
עד המלחמה, הוקמו בגולן רק מושבים וקיבוצים ובסך הכול כ-800 נפשות. עם פרוץ המלחמה, פונו כל התושבים במספר אוטובוסים ויישובים ננטשו. הייתה זו טראומה קשה. התברר שכדי להביא לאכלוס גדול ומשמעותי יש צורך ביישוב עירוני.
חודש לאחר המלחמה, ביקר בגולן שר האוצר הכול-יכול, פנחס ספיר, שנודע כיונה צחורה בנוגע לסיפוח שטחים. במפגש במקלט בעין זיוון, שאל ספיר: מה אתם רוצים מהממשלה? הוא ודאי חשב על תקציבים. אבל התושבים הפתיעו אותו ואלי זיו (אז חבר מרום גולן וכיום במושב קשת) אמר: "תקימו עיר בגולן".
בחודש נובמבר 1973, קצת יותר מחודש אחרי המלחמה, התקבלה החלטת ממשלה להקמת מרכז עירוני ברמת הגולן ואף אושר תקציב מיוחד למשרד השיכון לביצוע המשימה. שר השיכון דאז, אברהם עופר, גם הוא יונה צחורה, לא מיהר.
יהודה הראל ואני החלטנו לזרז את הקמת העיר באמצעות גרעין מתיישבים שילחץ לקיום מהיר של החלטת הממשלה. המשימה הוטלה עליי והתחלתי ללקט תושבים פוטנציאליים מכל הארץ. פרסמנו מודעה המבשרת על עיר עתידית בגולן ואני נסעתי להיפגש עם כל מי שהביע עניין. כמה עשרות אנשים מרחבי הארץ הביעו עניין. זה הספיק. מיד הכרזנו על הקמת "גרעין קצרין", והתחלנו ללחוץ על משרד השיכון לקדם את הבנייה. נעזרנו בתקשורת ובמספר חברי כנסת אוהדים.
נראה היה לנו שמשרד השיכון גורר רגליים ובאחת הישיבות, שמענו שלא ניתן להתקדם בגלל גובה הקוצים בשטח המיועד לבנייה, שמונע מהמודדים לבצע את עבודתם. בזבזתי קופסת גפרורים. אחרי
שבוע סיפרו לנו במשרד השיכון שקרא נס, הייתה שריפה גדולה ואפשר להתחיל במדידות.
בחודש יולי 1977, נכנסו ראשוני התושבים לקצרין.
