מעבר למשמעויות הרבות של חג השבועות, נמצאת דמותה של רות, שדבקה בנעמי, האלמנה והשכולה. שיעור בשבילנו על רגישות וחמלה, ראיית מצוקתו של הזולת ותמיכה בו

ערב חג שבועות, חג מתן תורה, חג הקציר והביכורים וגם חג המים והחלב והדבש. אני אוהבת את שבועות, לא רק בגלל מאכלי החלב שכולם מתלהבים מהם, חוץ מהילדים שלי, שמעדיפים מאכלי בשר ומסתפקים בקינוחי גבינה. אני אוהבת אותו בגלל המשמעויות הרבות שיש לו בעיניי. בדיוק סיימנו לספור שבעה שבועות לעומר ולפי המסורת, ביום זה, נתקבלה התורה במעמד הר סיני. זהו גם חג שמסמל שפע, הבאת הביכורים למקדש וזמן קציר החיטה ונוספו לו עוד מנהגים של אכילת מאכלי חלב ומשחקי המים וקישוט הבית בפרחים ועלים ירוקים.

הוא גם חג של אהבה ומסירות ומשפחה. אני אוהבת את סיפור מגילת רות, על רות המואבייה שבעלה מת והיא בוחרת לא להשאיר לבד את נעמי חמותה, שהיא גם אלמנה וגם איבדה את שני בניה. רות מוותרת על ההצעה לחזור למשפחה שלה ואומרת לנעמי "באשר תלכי אלך". היא אחריה ולא תשאיר אותה לבד. יש בסיפור הזה מסר גדול של חמלה ואהבה. רות לא מוכנה להשאיר את נעמי לבד, היא מבינה את הצער שלה על כך שנשארה לבד בעולם ומרגישה חובה מוסרית ללכת אתה, בסוף, בזכות זה, כנראה, היא גם פוגשת את בועז, מתחתנת שוב וגם זוכה לבן.

לא מעט פעמים, יוצא לנו לפגוש אנשים שאיבדו את החמלה שלהם כלפי האחר, שהם נאטמים לבעיות ולצער של מי שעומד מולם. זה פוגש אותנו בעניינים ביורוקרטיים, מול פקידים אטומים שלא עובדים עם הלב, אם כי לא חסרים כאלה שמשתמשים בלב ובאנושיות ומוכיחים שאפשר לעזור ולפתור דברים בקלות, כשיש רצון אמתי. ביחסים בין שכנים, בעבודה, ברחוב, אפילו בקופת חולים, המקום שאנו מאוד זקוקים בו לאנשים רגישים, אנחנו לפעמים פוגשים לבבות סגורים.

בעוד כל מיני מצבים בחיים, יש אנשים שמאבדים את החמלה וההבנה לצער ולקושי של האחר ואז, כשאני פוגשת אנשים רחומים וטובים, אני כל כך מתפעלת ומתרגשת מהם ומהטוב שלהם, מה שבעצם אמור להיות מובן מאליו. אנחנו אמורים להיות טובים

בעוד כל מיני מצבים בחיים, יש אנשים שמאבדים את החמלה וההבנה לצער ולקושי של האחר ואז, כשאני פוגשת אנשים רחומים וטובים, אני כל כך מתפעלת ומתרגשת מהם ומהטוב שלהם, מה שבעצם אמור להיות מובן מאליו. אנחנו אמורים להיות טובים, אבל איכשהו, בנסיבות החיים, כשאנחנו פוגשים את הרע מסביבנו, יש רבים שיגידו "מי שטוב – נדפק". האמירה הזאת מאכזבת אותי. במהלך הדרך בחיים, פגשתי אנשים שלא שמו לב לאטימות ולחוסר הרגישות שלהם לחלש, למי שנמצא במצוקה. לפעמים, צריך להאיר את עיניהם. לא תמיד, אנחנו מודעים להשפעה שיש להתנהגות שלנו, או למעשים שלנו, על האחר.

הערבות ההדדית

הבוקר, בחדשות, סיפר תלמיד כיתה י"ב שבית הספר לא אפשר לו להצטלם לספר המחזור בגלל חוב של 700 ש"ח. התלמיד הסביר שאמו לא עובדת בגלל הקורונה ויש להם קצת קושי. בית הספר לא הביע שום הבנה וחמלה למצב ולא אפשר לנער להצטלם. זהו סיפור קטן מתוך סיפורים רבים של אטימות וחוסר חמלה.

מנגד, יש לא פחות, ואפילו הרבה מאוד, סיפורים של חמלה ולב טוב וגדול, של עזרה והקשבה ופתיחות ודאגה לאחר, אבל לפעמים, אני מרגישה שאנחנו צריכים את התזכורת הזאת, להגיד לעצמנו כמה חשוב להיות רחומים, קשובים וטובים יותר לקושי שמסביבנו. בטח עכשיו, בתקופה של אחרי הקורונה. נפרגן לעסקים הקטנים, נהיה קשובים לאנשים שמקיפים אותנו, נשים  לב לקושי של האחר, נבקר את הקשישים והבודדים שנמצאים באזור שלנו, כי זה הייחוד הגדול שלנו, הערבות ההדדית, האהבה, הדאגה אחד לשני, הביחד. כל אלה מקלים על ההתמודדויות. 

המסירות של רות, בסיפור המגילה בשבועות, מזכירה לנו לא להשאיר אף אחד לבד וגם יש שם עוד מסר גדול: מי שעושה טוב – הטוב חוזר אליו. סיימנו לספור את העומר, נמלא סלינו בפירות שיסמלו את הביכורים ואת השפע והנתינה, נקשט את השולחן בשיבולים, כי הגיע זמן קציר, נוסיף לזה פרחים ועלים ירוקים, שיקשטו את הבית וימלאו את הלב, ועוגות הגבינה היפות הלבנות והטעימות יוסיפו לחגיגיות. כל זה מכניס לחיינו אופטימיות ואמונה בטוב ובאהבה ובתקווה ושמחנו בחגנו ביחד, הפעם, עם כל המשפחה.