מבאס שאנשים לא אומרים את אשר על לבם, שככה נעלמים, או שותקים, בלי לסגור את הדברים כמו שצריך. הכי גרוע זה לשמור בבטן וזה גם לא פייר כלפי הצד השני
יום אחד, בבית קפה קטן, שבו אני נוהגת לשבת, לעבוד ולאסוף סיפורים, שמעתי אותן מדברות. זה היה בית קפה שהשולחנות בו ממש צפופים והן ישבו קרוב אליי, אז לא יכולתי שלא להקשיב. טיפ ממני אליכם: אם יש לכם שיחה שאתם לא רוצים שישמעו אותה, אל תדברו כשאתם קרובים לאנשים.
אז השתיים האלו דיברו, ממש לא בשקט, שיחה מלאת אמוציות. הן היו נראות לי בנות 30 בערך, אולי סטודנטיות, לפי השיחה. הן לא נפגשו הרבה זמן והשלימו פערים. אחת מהן סיפרה שהחבר שלה עזב אותה, פתאום יום אחד, ככה, בהודעות ווטסאפ. הוא פשוט כתב לה, בהכי כללי שיש, שהחליט להיפרד והוא בטוח שזה הכי טוב לשניהם ושהוא מצטער וזהו… היא הזכירה לחברה שהם הכירו בצבא, היו יחד שלוש שנים. פגשו את המשפחות וכבר התחילו לדבר על חתונה. עוד לא הייתה הצעה רשמית אומנם, אבל זה היה באוויר.
אני שומעת את החברה, פעם אחר פעם, אומרת לה: "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה…". היא מכירה אותו. הוא חמד של בחור, לא אחד שנעלם ככה סתם. הננטשת ניסתה להבין ממנו מה קרה, ביקשה הסברים, אמרה לו שהיא מוכנה לשנות, לשפר, שרק ידבר אתה ויגיד מה קרה ומה הוא רוצה.
היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו והייתה בטוחה שגם הוא. אבל הוא פשוט לא ענה לה. היא ניסתה לדבר עם החברים שלו. עם אימא שלו. אף אחד לא ידע ולא הבין מהי הסיבה. בקולי קולות, היא המשיכה לשתף שהיא כבר חצי שנה בשבר, שלא עובר לה וזה לא רק הפרידה והעצב שכרוך בה. זה בעיקר העובדה שאהוב לבה בחר להיעלם מחייה, בלי שום הסבר, בלי שתדע מה עשתה לא בסדר ועכשיו הוא בכלל בחו"ל.
מנסים להכיר לה אחרים, אבל היא מרגישה שעד שלא תבין מה קרה שם, לא תוכל להמשיך בחייה. החברה ניסתה להציע הסברים: אולי שמע שהיית עם אחר? יכול להיות שמישהו אמר לו שעשית משהו? אולי התאהב באחרת…
כל כך הצטערתי בשבילה וכאב לי הלב. מבאס שאנשים לא אומרים את אשר על לבם, שככה נעלמים, או שותקים, בלי לסגור את הדברים כמו שצריך. הכי גרוע זה לשמור בבטן וזה גם לא פייר כלפי הצד השני.
יש הרבה אנשים כאלה, שלא מסוגלים לדבר ולהגיד. זה קורה בין חברים, בעבודה ואפילו לפעמים בבית, עם הילדים, בן הזוג, או עם השכנים. פתאום, מישהו מעקם לנו פרצוף, או לא מדבר אתנו ואין לנו שמץ של מושג למה. אז ברור שזה שובר את הלב והבטן מתהפכת וככה גם הבעיות לא ייפתרו לעולם.
אני מספרת לכם את הסיפור הזה, כי נראה לי שלפעמים אנחנו צריכים איזו תזכורת קטנה לדברים שכדאי שלא נעשה… אם יש לנו משהו להגיד, הכי טוב שנגיד. אני מעריכה אנשים דוּגרים… אלה שאין להם עכבות והם אומרים מה שהם מרגישים, בלי פילטרים. לפעמים, הם חסרי טקט. לפעמים, אולי הם פוגעים קצת ומעצבנים. אבל, בעיקר, אני מבסוטית עליהם שהם לא שומרים כלום בבטן ומנסים לפתור את העניינים שמפריעים להם.
ההוא שעזב את החברה שלו בלי הסבר? לא נדע מהו סוף הסיפור, כי הנשים מבית הקפה הלכו להן ולא השאירו לי פרטים. אבל הן הזכירו לי שחשוב להגיד ולשים דברים על השולחן, כי זה הכי פוגע שנעלמים ככה בלי הסבר.
חודש אלול הוא בדיוק הזמן לנקות את הלב, לסלוח, לבקש סליחה. דבר שני שלמדתי: כשאתם יושבים בבית קפה, שימו לב שאתם לא מגלים לכל העולם את כל הסודות שלכם, כי יש אנשים שמקשיבים בלי שהתכוונו, כי אתם יושבים ממש קרוב. הלוואי שנהיה קרובים בלב אחד לשני ושנדע לסלוח ולבקש סליחה, להיות מודעים ולדבר בכנות.
