האכזבה הייתה קשה. למרות הצהרותיו, רבין התכוון לסגת מכל הגולן. שעת חירום הוכרזה. התחיל מבצע "עוז 94'". "עד כאן", אמרו כולם. ב-11.9, עלו 12 אנשי הגולן לגמלא ופתחו בשביתת רעב. הארץ רעדה. חלק א'
עד כאן!
במוצאי שבת "שובה", השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, לפני שלושים שנים בדיוק, ב-10.9.94, התכנסו תושבי הגולן בהמוניהם לכנס חירום, בפארק קצרין העתיקה. היה זה אחרי שנתיים של מאבק. ועד יישובי הגולן זימן את תושבי הגולן בהתראה של יומיים ואלפים רבים נענו לקריאה.
בכנס, חשף יו"ר הוועד, אלי מלכה, מידע שהגיע לוועד ולפיו הסכים ראש הממשלה, יצחק רבין, לסגת מכל הגולן. יש לציין שעד אז, רבין הקפיד להדגיש שתהיה נסיגה בגולן, לא מהגולן. לכל מי שקצת היה בעניינים היה ברור, שכל עוד זו תהיה עמדת ישראל, לא יהיה הסכם עם הסורים. במהלך שנת 94', דלף אלינו מידע על הנכונות לנסיגה מלאה. כל הידיעות הללו הוכחשו נמרצות. ובכל זאת, לנוכח הצלבת הידיעות, הגענו למסקנה שעלינו לאמץ את הערכת המצב הפסימית יותר. אכן, התברר שהערכת המצב הזו הייתה נכונה.
יומיים לפני הכנס, במוצאי ראש השנה, כינסנו את ההנהלה המצומצמת של הוועד לישיבת חירום. לישיבה זו הזמנו את התקשורת, אך לא אפשרנו לה להיכנס. הכתבים והצלמים שהו בחוץ והמתינו לדברינו. מדי פעם, מישהו מאתנו יצא להעביר מסרים לתקשורת. כך יצרנו את הדרמה. הודענו בתקשורת על כנס החירום, הבטחנו שבכנס נודיע על המשך צעדינו.
בכנס החירום, הכריזו אלי מלכה וראשי המועצות, סמי בר לב ויהודה וולמן, על מצב חירום בגולן, ועל פתיחתו של מבצע "עוז 94'", שנועד להרחיק את הסכנה ולמנוע את הנסיגה. למחרת בבוקר, אור ליום א', 11.9, הודיע אלי, יעלו 12 מתושבי הגולן לגמלא ויפתחו בשביתת רעב ללא הגבלת זמן. אתר שביתת הרעב יהיה מוקד המאבק ואנו קוראים לציבור הישראלי לעלות לגמלא ולהזדהות עמנו. כל כלי התקשורת בארץ ובעולם היו שם וסיקרו בהרחבה ובשידור חי את הכנס, שלא במקרה כוון לשעת שידור מהדורות החדשות בשני הערוצים.
בכנס הכרזנו על אביגדור קהלני כעל ראש מבצע "עוז 94'". היו לכך סיבות רבות. אביגדור היה ח"כ ממפלגת העבודה, שעמד בראש שדולת הגולן. היה לנו חשוב מאוד שדווקא אנשי מפלגת העבודה יתייצבו. היה לכך ערך פוליטי משמעותי ביותר, וכן משמעות ציבורית – למשוך את הקהל ממרכז המפה הפוליטית ומשמאלה. הייתה גם מטרה נוספת – חישוקם של המורדים ממפלגת העבודה, בראשות קהלני ויצירת זהות בינם לביננו, כך שמבחינה ציבורית הם יתקשו לחזור בהם. ידענו שהאצבעות שלהם עשויות להיות החומה שבין קיומנו לעקירתנו. כמובן, בנינו על היוקרה הרבה של קהלני כגיבור ישראל, האיש שעצר את הצבא הסורי בקרבות מלחמת יום הכיפורים, וכעת הוא עומד בראש המאמץ להגן שוב על מדינת ישראל מפני אבדן הגולן לידי הסורים. השם שנתנו למבצע – "עוז 94", נועד, כמובן, לעורר את האסוציאציה לספרו של קהלני על קרבות מלחמת יום הכיפורים – "עוז 77".
קהלני היה הנואם הראשי בכנס ונאומו זכה לתשואות הקהל ושודר בהרחבה בתקשורת. בכנס, חשפנו גם את סיסמת המבצע: "עד כאן! לא את הגולן!".
למחרת בבוקר, עלינו לגמלא, 12 שובתי הרעב ואני בתוכם. במהלך השביתה, הצטרפו אלינו אנשים נוספים.
גמלא וירושלים
שנה לפני שביתת הרעב, נחתם הסכם אוסלו. הידיעה על הסכם אוסלו הייתה הפתעה גדולה לכולם, גם לשרי הממשלה. הכול ידעו על המו"מ הגלוי עם המשלחת הירדנית-פלשתינאית, שמנהלת משלחת ישראל, בראשות אליקים רובינשטיין ולפתע התברר, שבמקביל היה ערוץ חשאי, רציני יותר, שבו נסגרו העניינים האמתיים.
עמדתי באותם ימים בראש צוות החשיבה האסטרטגי של הוועד. בעקבות הסכם אוסלו, גיבשנו הערכת מצב, שלפיה עלינו להיערך למצב, שבו לצד המו"מ הגלוי עם סוריה, מתרחש מו"מ חשאי, שבו נסגרים הנושאים האמתיים. דימינו את המצב לצוללת המתקרבת אלינו במעמקי הים וברגע בלתי צפוי, תתקוף אותנו. אימצנו את התרחיש הזה כהנחת העבודה שלנו והחלטנו לבנות תכניות מגירה שונות. התכנית המרכזית הייתה התכנית לשביתת רעב. החלטנו, שברגע שתהיינה לנו אינדיקציות על סכנה קרובה, נפעיל את התכנית.
כמו לכל הצלחה, גם לתכנית הזו יותר מאב אחד. למשל, בנייר עמדה שהגשתי מיד אחרי אוסלו, הצעתי שורה של צעדים אפשריים ובראשם – שביתת רעב המונית. אבל האמת היא, שעיקר הקרדיט מגיע ליהודה הראל. הוא האיש שיזם את הרעיון, דחף את השביתה והיה המנהיג הבלתי מוכתר שלה.
למה שביתת רעב, למה? היו לכך מספר סיבות. רצינו לעשות צעד חריף ומזעזע. רצינו לבצע פעולה שתמקד עניין ציבורי בעמדתנו. בנוסף לכך, במשך כל תקופת המאבק, הקפדנו לחלוטין על הימנעות ממעבר על החוק, מאלימות ומאיומים באלימות. הקווים האדומים הללו הגבילו את המאבק וחיפשנו דרכים לגלות נחישות ונחרצות, בלי לחרוג מהם. שביתת הרעב הייתה הדרך לכך.
למה דווקא בגמלא? בשלבים המוקדמים, היה ויכוח חריף אם לשבות בירושלים, ליד הכנסת וקריית הממשלה, או בגולן. תחילה, תמכתי בשביתה בירושלים. שם מרכז העניינים. בגולן, אנחנו עלולים להישכח, איש לא יתעניין בנו והשביתה תהיה פאתטית. העמדה השנייה טענה שבירושלים אנחנו נושא אחד בין נושאים רבים. בגולן, נרכז את עיקר תשומת הלב. רצינו את שותפות תושבי הגולן והבנו שלשם כך עלינו לשבות בגולן. מבחינה לוגיסטית, הרבה יותר קל לנו לפעול בגולן והעיקר – רצינו למשוך את הציבור לעלות אלינו, לגולן.
חיפשנו אתר מתאים. גמלא היא סמל. גמלא הייתה בירת הגולן היהודי בתקופת בית שני, ובכך היא מסמלת את הקשר עתיק היומין של העם היהודי לגולן. גמלא היא סמל למאבק נחוש של תושבי הגולן על עירם. אך הדבר העיקרי היה המסר של גמלא וירושלים. בחפירות בגמלא העתיקה, התגלו מטבעות שיוצרו בגמלא במהלך המרד ועליהן נחקקה הכתובת "לגאולת ירושלים הקדושה". היה בכך סמל לכך שמאבקם של תושבי גמלא לא היה מאבק לוקאלי על עירם, אלא הם ראו עצמם כשליחי האומה, הנאבקים על חרותה. כך גם אנו, ראינו את עצמנו ואת מאבקנו – לא מאבק פרטי על היישובים שלנו, אלא מאבק על דמותה של מדינת ישראל, על הדרך שאותה אנו מגשימים בעצם ישיבתנו בגולן. טענו שנפילת גמלא במרד הגדול סללה את הדרך לחורבן ירושלים. נפילת הגולן היום, חלילה, תסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. על כך אנו נאבקים.
אחת הסיסמאות המרכזיות שלנו הייתה "שנית גמלא לא תיפול". חדשים אחדים לפני שביתת הרעב, ערכנו מסע טרקטורים מגמלא לירושלים. המטבע של גמלא שימש אותנו כנכס במאבק וכסמל. את שביתת הרעב החלטנו לקיים בגמלא, כסמל לנחישותנו להיאבק על הגולן ועל מדינת ישראל.
הסולם
ערב שביתת הרעב הטרידו אותנו שתי סוגיות. האחת, זהות השובתים. השנייה, איך מסיימים את השביתה.
בסוגיית ההרכב, חששנו ממצב שבו קיצונים ותמהונים למיניהם ישבתו, יהיו דומיננטיים, יקפצו מול כל מצלמה ומיקרופון ויגרמו לנזק. החלטנו שלא תהיה זו שביתה המונית, שבה נקרא לציבור לשבות, אלא שביתה של נבחרת שתמוין בקפידה. בנושא זה, הקפדנו על משמעת ברזל. הקפדנו על כך שבתקשורת ידברו אך ורק מי שיוסמכו לכך ולא ניתן פתחון פה לטרמפיסטים. היה לנו חשוב שחלק מהשובתים יהיו דמויות בולטות בגולן ומוכרות לציבור הישראלי, ובראשם יהודה הראל, "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות הייצוגית ביותר וסמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין. כך גם אמיתי שלם, חבר מבוא חמה, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומהדמויות המובילות בגולן לאורך שנים. היה לנו חשוב שמרבית השובתים יהיו חילונים ואנשים המזוהים עם ההתיישבות העובדת ותנועת העבודה, כיוון שקהל היעד שלנו הוא הציבור המרכזי וציבור מצביעי מפלגת העבודה, שבכוחו להפעיל לחץ ציבורי אפקטיבי על הממשלה. עם זאת, היה לנו חשוב, כמסר של אחדות הגולן, שיהיו גם דתיים בין השובתים. כן הקפדנו על השתתפותן של שובתות – ארבע במספר.
מי שיוצא לקרב צריך לתכנן את סיומו וכן את דרכי הנסיגה. בשביתת הרעב, רצינו להפגין נחישות, אך כמובן שלא רצינו לשבות למוות, חלילה. לא יכולנו לשבות עד שיוחלט להפסיק את המו"מ על נסיגה, כי ידענו שהדבר אינו ריאלי. מצד שני, לא רצינו להפסיק את השביתה ללא כל הישג.
החלטנו לא להגדיר בפומבי מטרות קונקרטיות בראשית השביתה, כדי למקד את ההד הציבורי לנושא עצמו – סכנת הנסיגה והעקירה, אך הגדרנו מראש את הסולם שיאפשר לנו לרדת ולהפסיק את השביתה בעיתוי הנכון. הסולם היה שריון חוק הגולן.
את המאבק על הגולן ניהלנו במקביל במספר מישורים. אחד החשובים שבהם היה המישור החקיקתי. בניגוד לסיני וליש"ע, הגולן הוא אזור שעליו חלה ריבונות המדינה, וכמוהו ככל אזור אחר שבתוך הקו הירוק. על עובדת יסוד זו בנינו את תכנית החקיקה. הכוונה הייתה ליצור מצב חוקתי שיקשה מאוד על הנסיגה מהגולן ויהפוך אותה לכמעט בלתי אפשרית. הדרך לכך הייתה שריוּן חוק הגולן.
גיבשנו הצעת חוק, שלפיה ויתור על שטח שעליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי (כלומר הריבונות הישראלית) מחייב משאל עם ורוב מוחלט של חברי הכנסת (כלומר אי אפשר לסגת מהגולן במחטף בהצבעה של 5:4, אך גם אם יש תמיכה של 60 ח"כים, 20 מתנגדים והשאר נמנעים, לא די בכך. יש חובה ב-61 ח"כים).
הקושי היה ההתנגדות לחוק, הצפויה מצד הקואליציה, שבה חברים מרבית הח"כים. איך אפשר להתמודד עם הרוב האוטומטי? ראשית, היה עלינו להבטיח את הסכמת כל האופוזיציה, אך אין די בכך. על מנת להצליח, היה עלינו לגייס תומכים מתוך הקואליציה.
במשך חודשים, פעלנו בחשאי בקרב ח"כים ממפלגת העבודה. 18 מהם (כמדומני) הבטיחו לתמוך ו-11 חתמו על החוק. אגב, מי שניסח את החוק, בחשאי כמובן, היה שר בממשלה, מטעם מפלגת העבודה, ופרופ' למשפט חוקתי – שמעון שטרית. לכאורה, היה זה הישג אדיר. אולם ידענו, שברגע שהדבר ייחשף, חלק מן הח"כים יברחו ויקבלו את עול המשמעת הקואליציונית. אכן, החותמים התעקשו שעדיין מוקדם לצאת בגלוי. הם פשוט חששו.
התכנית שלנו הייתה לחשוף את הצעת החוק לקראת סוף משאל העם, לתבוע מהח"כים ממפלגת העבודה להגישו ולהפסיק את השביתה ברגע שהם יעשו כן.
התכנית השתבשה, כאשר ערב שביתת הרעב הצעת החוק הודלפה, כנראה בידי אחד הח"כים החותמים. ביום ו', יומיים לפני השביתה, נחשפה הצעת החוק בחדשות השעה 10:00. בחדשות 11:00, כבר הודיע אחד החותמים הנלהבים ביותר, שרצה מאוד להיות יו"ר לובי הגולן, איש התק"ם, ח"כ אלי גולדשמידט, שהוא חוזר בו ומושך את חתימתו. מאז, הדבקנו לו את הכינוי ההולם אלי גולדשפן. ההתקלה הזו קצת טרפה לנו את הקלפים. החלטנו להשתמש בשביתה כמנוף ללחוץ על הח"כים להגיש את הצעת החוק על שולחן הכנסת. בינינו החלטנו (החלטה סודית, כמובן) שכאשר הצעת החוק תוגש, נסיים את השביתה.
רבע מיליון איש
שביתת הרעב הייתה הצלחה רבתי, מכל בחינה שהיא, הרבה מעבר לכל ציפיותינו ותכניותינו. ההערכות האופטימיות ביותר שלנו דיברו על כך שבכל יום יפקדו אותנו כמה עשרות או מאות תומכים ושמדי פעם, נהיה בכותרות.
לא שיערנו איזו תהודה תהיה לשביתה. במשך כמעט שלושה שבועות, השביתה לא ירדה מהכותרות. בכל ערב, היא סוקרה לפחות באחד מערוצי הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים. היה לה גם הד רב בתקשורת הבין-לאומית. השביתה המתוקשרת הפכה למוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים. אנשי האופוזיציה עמדו בתור לבטא את תמיכתם בנו. אנשי מפלגת העבודה הגיעו אף הם. חלקם כדי להזדהות, מיעוטם כדי להפגין נוכחות, מבלי להזדהות ואף להתנגד. הגיעו גם מספר שרים. הביקורים הללו היו חשובים לנו מאוד, כיוון שהם השאירו אותנו בכותרות לאורך כל ימי השביתה ונתנו לנו הזדמנות להתבטא ולהעביר את מסרינו לציבור.
ההישג הגדול ביותר היה ביקורי ההזדהות של הציבור הישראלי. במהלך השביתה, ובעיקר בחול המועד סוכות, הגולן היה מפוצץ במבקרים שבאו להביע הזדהות. בלית ברירה, הוועד והמועצה נאלצו להכשיר מגרש חנייה ענק ליד מושב יונתן ולאפשר עלייה לאתר השביתה באוטובוסים בלבד. כל הגולן היה פקוק בהמוני מזדהים. נהרות של אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ עלו ועלו ועלו והציפו אותנו בתמיכה, בחום ובאהבה.
לקראת השבת הראשונה, קצת חששנו. בשאר הימים, חלק ניכר מן המבקרים היו דתיים. מה יהיה בשבת? להפתעתנו, שיא המבקרים היה בשבת. אלפים רבים הגיעו להזדהות. בשבת בבוקר, כשהבנתי שזהו המצב, דאגתי להקפיץ מיד את כל התקשורת, על מנת שיצא המסר שהתמיכה הגדולה בנו היא גם בציבור החילוני. בין התומכים היו גם חברי קיבוצים ומושבים רבים, אנשי מפלגת העבודה. כך היה גם בשאר השבתות והחגים. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ. אנשים יצאו מאילת בארבע לפנות בוקר, על מנת להספיק להגיע אלינו. מפגן האהדה והתמיכה היה מדהים – רבע מיליון איש ביקרו אותנו במהלך השביתה. היה זה מפגן כוח אדיר, שאף ממשלה אינה יכולה להתעלם ממנו.
במהלך הימים הצטרפו אלינו שובתים נוספים, מחוץ לגולן. ביניהם, משה סבוראי, מוותיקי הלח"י, יהודי בן למעלה מ-80. רענן לוי, מושבניק צעיר ממושב עשרת, איש עסקים שעזב הכול והצטרף אלינו. אנשי עמותת "השדרה הכפולה" ובראשם דובי הלמן, לימים מזכיר התק"ם. דייוויד ספלמן, אז חבר גונן ופעיל מרכזי בתק"ם והיום תושב עין זיוון, פתח במקביל בשביתת רעב מול משרדי התק"ם, שהיה מוקד תמיכה לחברי קיבוצים.
אווירה לוהטת
היו בשביתה מספר רגעי שיא. אזכיר שניים מהם. האחד – ביקור מועצת הרבנות הראשית, ובראשה, הרבנים הראשיים לשעבר, ישראל מאיר לאו ובקשי דורון. הרבנים הביעו תמיכה במטרות השביתה, אך הפצירו בנו להפסיקה, מחשש לפיקוח נפש. אפרת בדיחי, שובתת הרעב מקשת, נשאה נאום חוצב להבות ומרגש, שהעלה דמעות בעינינו, בעיני אורחינו ובעיני הקהל שסביבנו. היא דיברה על מהות חיינו בגולן ועל הסכנה המונחת לפתחנו והתווכחה עמם על טענותיהם ההלכתיות כנגד השביתה. היא הוכיחה להם שבמצבים כאלה ההלכה מצדדת במסירות נפש ומול טיעוניה וכושר הביטוי שלה, הם נותרו פעורי פה וללא מענה.
שיא נוסף, היה ביקור של סיעת העבודה בכנסת. הסיעה הגיעה באחד מימי חול המועד. אתר השביתה היה מוצף באלפי תומכים. האווירה להטה. האנשים קראו קריאות גנאי נגדם. מאחד ההרים, ירדה שיירה של בוקרי הגולן, רכובים על סוסים למפגן אהדה. בתוך ההוויה הזו, הקצינו שטח שבו ישבנו שובתי הרעב ומנהיגות הגולן עם הח"כים. התעורר דיון קשה ונוקב, לנוכח כלי התקשורת והקהל הרחב. חששנו מאוד שהזעם יתפרץ לאלימות. הקפנו את מתחם הדיון בסדרנים מטעם הוועד, שהצליחו בקושי להדוף את הקהל ולהסות אותו. אנו עצמנו פנינו שוב ושוב לקהל בבקשה להירגע, כיוון שהתנהגותו מזיקה יותר משהיא תורמת.
אולם עיקר הדרמה הייתה בשיחה עצמה. אנו ביטאנו בכל דרך את כאבנו ואת דרישתנו לשמור על הגולן. הח"כים תמכו בעמדת הממשלה. האכזבה הגדולה הייתה מאותם הח"כים שבשיחות לא פומביות תמכו בנו, הבטיחו שברגע האמת יהיו אתנו, חתמו על הצעת החוק ולפני המצלמות אמרו דברים הפוכים ב-180 מעלות. לא הבנו איך הם מסוגלים להביט בעינינו ולומר את ההפך ממה שאמרו לנו רק שבוע קודם. איך הם מסוגלים לבטא בלהט עמדה מנוגדת לעמדתם מאתמול. השיחה הייתה מתוחה מאוד. כשאלי גולדשמידט דיבר, קראו לעברו "שפן". הוא אמר, "נכון, אני שפן. אני פוחד מהמלחמה שתפרוץ אם לא ניסוג מהגולן". יהודה הראל קם במחאה ועזב את השיחה בזעם ובהפגנתיות והסערה גברה. למרבה המזל, המפגש הסתיים ללא אלימות, אבל הוא הותיר משקע כבד ביותר.
אחרי המפגש, הבנו עד כמה קשה המשימה של שמירה על תמיכת הח"כים ממפלגת העבודה בחוק. היה לנו ברור שבכל מקרה, מספר החותמים ירד, כיוון שלא כולם יעמדו בלחץ שיופעל עליהם.
הישג נוסף של השביתה, היה התמיכה של תושבי הגולן, כפי שבאה לידי ביטוי בהשתתפות ההמונית בעצרות הפתיחה והסיום ובביקורים בערבים. בכל יום, אחרי הצוהריים, הסתיימו ביקורי ההזדהות. נשארנו לבד, השובתים, לנוח קצת. באותה שעה, גם הנשרים נהגו לחזור לקניהם. לא צריך דמיון רב כדי לנחש איזה הומור מקאברי פיתחנו בנוגע לנשרים שחגים מעלינו. בשעות הערב, תושבי הגולן ביקרו אותנו בהמוניהם ואפילו לא נעלבו מכך שלא הגשנו להם כיבוד.
הישג נוסף היה היכולת הארגונית והלוגיסטית המדהימה שגילה הוועד במבצע המורכב והמסובך, שתוקתק באופן מושלם.
אנו, השובתים, פיתחנו הווי והומור משלנו. יהודה הראל נהג להתבדח, שאם בתוך עשרה ימים לא יענו תביעותינו נאלץ להחריף את השביתה. הוא יפסיק לעשן ואם גם זה לא יעזור, אורי הייטנר יפסיק לקרוא עיתונים…
