האכזבה הייתה קשה. למרות הצהרותיו, רבין התכוון לסגת מכל הגולן. שעת חירום הוכרזה. התחיל מבצע "עוז 94'". "עד כאן", אמרו כולם. ב-11.9, עלו 12 אנשי הגולן לגמלא ופתחו בשביתת רעב. זה שינה הכול. חלק ג'
בכנס החירום, הכריזו אלי מלכה וראשי המועצות, סמי בר לב ויהודה וולמן, על מצב חירום בגולן, ועל פתיחתו של מבצע "עוז 94'", שנועד להרחיק את הסכנה ולמנוע את הנסיגה. למחרת בבוקר, אור ליום א', 11.9, הודיע אלי, יעלו 12 מתושבי הגולן לגמלא ויפתחו בשביתת רעב ללא הגבלת זמן.
רגע של אושר עילאי
מרגע שהחלו הדיבורים על השביתה, היה לי ברור שמקומי שם. לא העליתי על דעתי אפשרות אחרת. לא אלה היו תכניות הנהלת הוועד.
כיוון ששירתי כדובר הוועד, אלי מלכה וחברי ההנהלה טענו שתפקידי אינו מאפשר לי שלא להיות בשיא הכושר. תפקידי הוא לדאוג לתקשורת ואם אשבות רעב, לא אוכל למלא את משימתי כראוי.
הייתי נחוש לשבות. היה לי ברור, ששעה שמתקיימת שביתת רעב על הגולן, לא אוכל שלא ליטול בה חלק. הסברתי שאוכל לעמוד במשימה, למרות השביתה ושאם יהיה צורך, יועץ התקשורת החיצוני, שעמו עבדנו אז, אבי קלשטיין, יוכל לגבות אותי.
הוויכוח בנושא היה חריף. ידידי הטוב, יהודה מאלי, מחיספין, מראשי הוועד, שוחח אתי וניסה לשכנע אותי בדרך אחרת. חודש בדיוק לפני השביתה, כשההכנות לה היו בעיצומן, התחתנתי. הוא טען שעל פי חוקי התורה, חתן שטרם בנה את ביתו פטור מלהשתתף במלחמה. השבתי לו, שהדבר נכון במלחמת רשות, אך במלחמת מצווה, מוציאים גם חתן מחופתו וכלה מחופתה… בקיצור, הייתי נחוש לשבות, וצורפתי לרשימה.
תשע שנים הייתי דובר ועד יישובי הגולן. אין ספק, שגולת הכותרת של תפקידי, וההצלחה התקשורתית הגדולה במאבק, הייתה שביתת הרעב. חרף שביתת הרעב, עבדתי ללא הפסקה, מהשכם בבוקר ועד מאוחר בלילה. הייתי צמוד לפלאפון (המכשיר הענק והכבד שהיה אז) והזנתי את התקשורת במידע בשידור חי, על כל אורח שבא, על מספר המבקרים ועל כל מה שהתרחש. הוצאתי אין-ספור תגובות והודעות לתקשורת, התראיינתי, ניתבתי את שאר השובתים לראיונות, השתתפתי בשיחות ובישיבות, בפגישות עם האורחים, בישיבות הנהלת הוועד ועוד. בין לבין, כתבתי מאמרים לעיתונות הכתובה בנושא שביתת הרעב. שביתת הרעב לא פגעה כלל בכושר ובתפקוד שלי. להפך.
אבל אני חייב להודות שהשביתה כלל לא הייתה קשה. ביומיים הראשונים, הרעב הציק לי. לאחר מכן, כלל לא חשתי בו. במשך 19 יום, שתיתי מים מינרליים בלבד (כל היום שתיתי והשתנתי). כאשר אדם אינו אוכל, הוא מאבד את התיאבון. אבל יש לכך גם סיבות פסיכולוגיות – האמונה בצדקת השביתה והשלמות עם המעשה, האדרנלין שעבד שעות נוספות והאופוריה מההצלחה עשו את שלהם. בימים האחרונים, חשתי קצת בחולשה, אך לא ברעב (וזה המקום להזכיר את ההישג הדיאטטי של השביתה. במשך 19 יום השלתי מעליי 11 ק"ג).
באופן אישי, הרגע המרגש ביותר בשביתה, היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. באחד מביקוריה, יעל סיפרה לי שהיא בהריון. אין צורך להסביר עד כמה ידיעה כזו מרגשת כל אבא בדרך. אבל בסיטואציה המיוחדת הזו, ההתרגשות גדולה שבעתיים. הבשורה הזו נתנה לי תוספת כוח אדירה וחיזוק למוטיבציה של השביתה, כמי שמקים משפחה ובונה בית בגולן.
צידה לדרך
הייתי בין הנואמים בכנס החירום, ערב השביתה. פתחתי באמירה שמי שהולך לשבות רעב, לא לוקח עמו צידה לדרך ובכל זאת, אני לוקח עמי צידה לדרך שיש בה שלושה מרכיבים. אחד המרכיבים היה הדברים ששמעתי מפי חברי אורטל, באספה שהתקיימה ערב קודם לכן.
צוות הפעולה באורטל, שאותו ריכזתי, שהוביל את ההתמודדות של אורטל עם סכנת הנסיגה ואת שותפותינו במאבק, החליט לקיים ביום הכיפורים שיחת חברים בנוגע להתמודדותנו עם המצב (כפי שנהגנו גם בשני ימי הכיפורים שקדמו לו). ידעתי שביום הכיפורים אהיה בשביתה, אך לא יכולתי לחשוף זאת. יומיים-שלושה לפני פרוץ השביתה, כינסתי את הצוות ודיווחתי לו על השביתה המתוכננת. החלטנו להקדים את השיחה לערב שבת, יום לפני השביתה. הגדרנו אותה כשיחת חירום.
חדר האוכל היה מלא. כמעט כל חברי אורטל השתתפו בשיחה. סיפרתי על השביתה המתוכננת. חברי אורטל הביעו תמיכה ופירגון בלתי רגילים. השיחה ביטאה נחישות של חברי אורטל במאבק. הייתה זו באמת צידה לדרך, שאותה לקחתי עמי לגמלא ושחיזקה אותי במשך כל ימי השביתה.
במהלך השביתה, מדי יום, הגיעו לבקר חברים מאורטל. אורי מוסנזון, חבר הקיבוץ שעסק באותם ימים בצילום וידאו, צילם מדי פעם את השובתים וראיין אותם לערוץ הפנימי של הקיבוץ, שפעל באותם ימים. מבחינת ההזדהות של חברי אורטל, השיא היה ביום הכיפורים. מספר חברות וחברים הצטרפו אלינו לגמלא וצמו עמנו את צום יום הכיפורים. האורחים הכינו טקס, אותו ערכנו על המצוק עם השקיעה. הם השמיעו את "ונתנה תוקף", בביצוע חנוך אלבלק וקראו מספר קטעים. השמעתי דרשה אקטואלית על הפסוק "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", (במחזור יום הכיפורים, מעל המילה "תשובה" כתובה המילה "צום"). אט אט, הצטרפו אלינו שאר השובתים, שהוקסמו מהחוויה. (השובתות הדתיות לא היו עמנו ביום הכיפורים).
יום הכיפורים הוא יום משמעותי מאוד בעבורי. מאז כיתה ג', אני צם בכל שנה. לכאורה, הייתה זו הפעם היחידה שהצום לא היה מושלם, כיוון ששתיתי מים, הרבה מים, אולם מבחינה מהותית, היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי. במוצאי יום הכיפורים, ביקרה אותנו משלחת מבית השיטה, שגם היא השמיעה את "ונתנה תוקף".
לאחר השביתה, חברי אורטל ערכו לכבודנו מסיבה יפה בפאב.
שנית גמלא לא תיפול
עיתוי השביתה, בתקופת החגים, היה מושלם ואִפשר את ההצלחה. אולם תקופה זו עומדת להסתיים ומה הלאה? ידענו שבתום החגים, תהיה ירידה דרסטית במספר המבקרים, במקביל תרד ההתעניינות התקשורתית והשביתה עלולה לדעוך. אם נסיים את השביתה בשיא, היא תיזכר כהצלחה גדולה והשפעתה תהיה רבה יותר. הבנו שעלינו להפסיק את השביתה זמן קצר אחרי החגים.
כ"ג בתשרי, אסרו חג של סוכות, הוא היום שבו נפלה גמלא העתיקה. ראינו יום זה כיום משמעותי לאמירה של "שנית גמלא לא תיפול". ליום זה, כינסנו שוב את תושבי הגולן לעצרת גדולה, הפעם באתר גמלא, שנועדה לבטא את ההזדהות עם השובתים. שלושה ימים קודם לכן, ביום ה-16 לשביתת הרעב, הכרזנו על שביתת רעב המונית חד-יומית. לגמלא הגיעו מאות רבות של אנשים שהצטרפו אלינו. כולם קיבלו את חולצות שובתי הרעב, עליהן נכתב "עד כאן! לא את הגולן!". במקביל, נערכה השביתה החד-יומית במוקדים רבים ברחבי הארץ. הייתה תחושה שהשביתה מגיעה לשיאה ומתחילה למצות את עצמה.
איך מסיימים אותה? הקלף היה הצעת החוק. קהלני היה נחוש להגיש את החוק, אך מספר החותמים עליו, מקרב חברי העבודה הלך והתמעט. רבין הפעיל לחץ מאסיבי אישי על כל אחד מהחותמים. בישיבת סיעת מפלגת העבודה הוא צעק על קהלני "בגללך נהרגים חיילינו בלבנון". הלחץ היה כבד מנשוא, ומעטים הצליחו לעמוד בו. קהלני עמד בלחץ, ועמו עוד ארבעה ח"כים ממפלגת העבודה. חרף החלטה מפורשת של סיעתם האוסרת עליהם לעשות כן, הם הפרו את המשמעת והניחו את ההצעה על שולחן הכנסת, ביום ה-19 לשביתה. מיד לאחר הנחת ההצעה, קהלני נסע אלינו, לגמלא. על פי תיאום מראש, הוא נפגש עמנו, השובתים, דיווח לנו על הגשת החוק, הוכיח לנו שיחד עם חמשת המורדים יש רוב לחוק וזהו הישג אדיר. הוא אמר שללא שביתתנו, החותמים לא היו יוצאים מהארון, ולבטח לא עומדים בלחץ שהופעל עליהם. כעת, הוא הפציר בנו לסיים את השביתה.
יש לציין, שכל המגעים הפוליטיים נעשו בידי הנהלת הוועד (כולל חברי ההנהלה ששבתו, יהודה, סמי, אמיתי ואני). מרבית השובתים לא היו מודעים להם, ולא לכוונה להפסיק את השביתה בהקשר של החוק. התפתח ויכוח חריף ביותר, כשחלק מן השובתים טענו שזו פארסה ואסור להפסיק את השביתה ללא הישג משמעותי, שיבטיח שלא תהיה נסיגה. נערכה הצבעה דמוקרטית וברוב גדול, החלטנו להיענות לפנייתו של אביגדור ולהפסיק את השביתה.
לאחר טקס קצר לנוכח התקשורת, שבו נגסנו לראשונה בפרוסת עוגה, יצאנו לקהל האלפים שהתאסף לעצרת ההזדהות עם השובתים. כל אחד מאתנו, השובתים, הצהיר על מחויבותו לאמנה, שאותה כתבנו ואותה קראנו ועליה חתמנו בעצרת. בעצרת, הכרזנו רשמית ופומבית על הפסקת השביתה. קהלני הציג את החוק והתחייב לשמור אמונים ולהיאבק עמנו ללא פשרות, תוך נכונות לשלם כל מחיר אישי ופוליטי. האירוע היה מרגש מאוד, והתחושה של כולנו, שובתי הרעב והקהל, הייתה שהמבצע הוכתר בהצלחה גדולה, אך זהו ניצחון בקרב. המערכה עוד ארוכה וקשה.
ניצחנו במערכה
המו"מ בין ישראל לסוריה נכשל בשנת 2000, כאשר הנשיא הסורי חאפז אסד דחה את הצעתו של רה"מ אהוד ברק לנסיגה ישראלית מכל הגולן עד… 40 מ' מהכנרת.
יש המאשימים את ישראל (!) ואת ברק בהחמצת ה"שלום", בשל ההתעקשות על הכנרת (למשל, אורי שגיא, בספרו "היד שקפאה"). האשמת ישראל, כאשר אסד סרב לקבל הצעה כה מרחיקת לכת, היא אבסורד. אבל העובדה היא, שברק ,שידע שאסד לא יוותר אפילו על מ"מ אחד מתביעתו, בלם מטרים ספורים לפני הקו, שאולי היה מרצה את הרודן הסורי. אורי שגיא, דניס רוס ואחרים, טענו שברק עשה כן מסיבות פוליטיות פנימיות – חששו שההסכם לא יתקבל. אני מסכים עם הערכה זו. כך היה גם עם רבין, פרס ונתניהו.
אכן, העם עם הגולן. מאבקנו אילץ את רבין להודיע שלנסיגה מהגולן יקדם משאל עם. בכל הסקרים, בכל השנים, רוב הציבור התנגד להסכם הכרוך בנסיגה מהגולן. ראשי הממשלות לא רצו להסתכן בהפסד במשאל עם ולכן התעשתו ובלמו רגע לפני התהום.
המאבק שהובלנו והאופן שבו הובלנו אותו הוא שחולל את דעת הקהל. אני יכול לומר בלב שלם, שניצחנו במאבק ובזכות מאבקנו, הגולן נשאר ישראלי. זהו המאבק העממי הדמוקרטי המוצלח ביותר בתולדות מדינת ישראל. במאבק שנמשך לאורך כל שנות התשעים, היו שיאים רבים. גולת הכותרת, בעיניי, היא שביתת הרעב בגמלא ואני גאה על שזכיתי להיות בין המשתתפים בה.
לא ניהלנו מאבק לשם מאבק, אלא למען נוכל להמשיך במפעל הציוני האדיר של ההתיישבות בגולן. היום, אנו קוטפים את פירות הניצחון. מאז אותם ימים, מילאתי תפקידים רבים ובהם כמעט עשור כמנהל מתנ"ס הגולן, התפקיד שאהבתי יותר מכל תפקיד שמילאתי. אני הרבה יותר אוהב את העיסוק בפיתוח קהילה, בחינוך ובתרבות, על פני העיסוק בפוליטיקה ובתקשורת והרבה יותר נהנה ממנו. תמיד אני מעדיף להקדיש את יכולות היצירה שלי לעשיה פוזיטיבית של בניית הגולן, ולא למאבק שנועד לעצור עשייה פוליטית של הממשלה.
ובכל זאת, במבט לאחור, מכל הדברים שעשיתי בחיי, אני גאה במיוחד בתפקיד שמילאתי בהצלת המדינה מפני נסיגה מהגולן. זו העשייה המשמעותית ביותר שעשיתי. אני מקווה שלעולם לא יהיה עליי לחזור לעשיה מסוג זה, אך אם, חלילה, ייגזר עלינו לשוב ולהיאבק, נעשה זאת במלוא הנחישות. וננצח.
