השם ירושלים אינו מופיע בתורה אפילו פעם אחת. אומר המדרש כי בריאת האדם הראשון, מנחת קין והבל, קורבן נוח ועקדת יצחק אירעו כולם בירושלים. מלכי

כשבני ישראל ירדו לארץ מצרים והתמקמו להם בארץ גושן, הם שמרו על שמם, לשונם ומלבושם. אולם משמת יוסף וכל הדור ההוא, בני ישראל פרו ורבו

בערוב ימיו, משביע יעקב את יוסף לבל יקברנו במצרים. יוסף הוא המשנה למלך ועם ישראל חי ברווחה בארץ גושן, אולם למרות האידיליה, יעקב יודע שמצרים

יוסף, ברוחו הנבואית, יודע שמיעקב עתיד לצאת עם ישראל. לכן הוא לא כועס על אחיו, אלא רואה את כל הקורה אותו כחלק מתכנית אלוקית. לכן

בשונה מהפרסים והרומאים, היוונים לא רצו להשמיד פיזית את עם ישראל, אלא ביקשו לשבור את רוחו, להעבירו על דתו, זו הייתה מלחמת-שמד רוחנית חג החנוכה

עם ישראל תפקידו להיות אור לגויים, לגלות את מלכות ה' בעולם. כך עושה יוסף כשהוא מיישם את התורה הלכה למעשה בגלות, ואומר "לאלוקים פתרונים". כך

יעקב מחליט לשוב אל ארצו ומולדתו אותה עזב כשנמלט מחמתו של עשו אחיו 22 שנה קודם לכן, לאחר שגזל ממנו כדבריו "את הבכורה ואת הברכה".

ספר בראשית כולו מדגיש את חשיבות השמות, באשר יש לשמו של האדם כוח והכוונה לכל חייו. שמו של אדם הוא גורם משמעותי בהתהוותו. אברם ושרי

בשושלת של אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, נמסרת האחריות לשליחות שלהם כלפי בית ישראל, ההקרבה שהיו מוכנים להקריב ולעמוד בניסיונות קשים למען זה. ישמעאל ועשו,

אברהם ויצחק עמדו בניסיון העקדה, אולם שרה שמעה עליו ופרחה נשמתה. האם נקלעה לניסיון לא לה? כשהחיים מעמידים בפנינו ניסיון, סימן שיש לנו הכוח לעמוד

מעשה אבות סימן לבנים, ולכן מרבים חכמי הסוד להתעכב על מסכת חייהם של האבות, שכן הם הגרעין לכל הקורות אותנו מאז ועד היום. בעקדת יצחק,

בתפילת שמונה עשרה אנו מזכירים את האבות התמימים, כי בזכותם גם עם ישראל מוצא חן בעיני ה'. התמימות מתגלמת באברהם שהאמין כי יהיו לו ילדים

הקב"ה בורא מתוך התוהו ובוהו, בורא ומסדר כל דבר במקומו. דבר ראשון שמצווה הקב"ה את האדם בגן עדן, הוא לא לאכול מעץ הדעת. הקב"ה עושה

בשמחת תורה, סיימנו את הפרשה האחרונה בתורה, "וזאת הברכה" ומיד, ללא הפסקה, התחלנו את הקריאה מחדש בפרשה הראשונה – "בראשית" בסימנה טבא – בסימן טוב,

בראש השנה הקב"ה ירד לגן עדן, צר צורה של אדם ונפח בו נשמת אלוקים. לאחר מכן הוא מבקש מהאדם לקרוא שמות לחיות, ולבסוף לקרוא לו