אם לסכם את אלבום הבכורה של נעמי חשמונאי, "8 שורות", אז לצטט קטע מתוך "רוצה להתפלל": "…אני רוצה להתפלל/ ולריב איתך בקול דממה דקה/ אחר כך נשתוק בקול רעש גדול/ ואז תיתן לי ליפול/ אליך…". זה דיבור עם אלוהים. לא מעט שיחות עם אלוהים יש בשירים של חשמונאי, הרבה לא יוצא מהן. אחרי הכול, הוא לא עונה. או כמו שהיא מבקשת: "…מתי תבוא להילחם לנו/ בסתר מדרגה…". מתי באמת.
חשמונאי, דתייה, שואלת כאן שאלות, לא תמיד מציעה תשובות, אבל השיח שלה איכותי ומלא אזכורים מקראיים-תורניים-ואחרים: "לראות את הקולות" (מעמד הר סיני), "זה לא מים שאתה שותה" (ארבעה נכנסו לפרדס), "בסתר המדרגה" (תהלים), "טסים על נדנדה" (אלתרמן), "דלתות נפתחות ונסגרות מעצמן" (אריאל) וכך הלאה. בין לבין היא "מקפלת מחשבות", ביטוי עדין ומעורר קנאה.
הטענות שלי כלפיה הן על ההלחנות המונוטוניות שלה. היא מנגנת פסנתר וגיטרות. לא יכול להיות שהמוזיקה השטוחה הזאת זה כל מה שיש לה. בהחלט מזכיר את התסכול שלי כל פעם שאני שומע את עברי לידר. גאון מוזיקלי שמוציא שירי-שלושה-אקורדים. אצל חשמונאי התופעה הזאת מאוד מטרידה.
גאון אחר, אמיר צורף, שהפיק מוזיקלית את האלבום, עשה מזה רוק-אינדי מעניין כשלעצמו, אבל אפילו הוא לא הצליח איפה שאין מנגינות. ואין. איזה בזבוז.
