חמישה לוחמים בתש"ח עצרו את הטנק הסורי בשערי דגניה. כל אחד מהם בטוח שזה הוא. על "הטנק", ספרו של אסף ענברי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2018. 271 עמ'
אורי הייטנר
תשע שנים חלפו מאז הוציא אסף ענברי את יצירת המופת "הביתה", עד ששב והוציא ספר חדש – "הטנק". קראתי את הספר בנשימה עצורה. אין קושי לזהות את סגנונו הייחודי של ענברי, כבר במשפט הראשון של הספר. כן, גם ספר זה, לא פחות מקודמו, הוא יצירת מופת. גם ספר זה יזכה הן לאהדת ואהבת הקוראים והן להערכת הביקורת.
"הטנק" הוא ספר חתרני. כשמחמיאים לספר בתואר "חתרני", בדרך כלל, הכוונה ליצירה היוצאת נגד האתוס המכונן של החברה. מבחינה זו, הספר רחוק מן ההגדרה כרחוק מזרח ממערב. אבל יש לומר את האמת, שבמיליה התרבותי והספרותי שלנו, לכתוב ספר שצדקת הציונות וצדקתנו במלחמת השחרור שרויים בכל משפט בתוכו; ולא זו אף זו – זהו ספר על גבורה ועל גיבורים, המאדיר את הגבורה ומעריך ומכבד את הגיבורים, והגיבורים אינם "סרבני מצפון" ו"דיסידנטים" דה-לה-שמאטע, אלא גיבורים אמתיים, במובן הישן של מי שקמו ועשו מעשה, תוך סיכון חייהם, למען העם והמדינה – ספר כזה, בזמננו, הוא ספר חתרני.
אך אם משתמע מכך שזהו ספר של פאתוס נפוח ורציני להחריד על גיבורי-על גדולים מהחיים, הספר ממש אינו כזה. רחוק מכך. זהו ספר שיש בו הרבה אירוניה, הרבה הומור דק וגיבוריו הם ממש אינם אגדות חיות, אלא אנשים מן היישוב, שברגע אחד בחייהם, עשו מעשה, מתוך תחושה ואמונה מוחשיים ביותר, שהמעשה הזה הוא שיכריע את המערכה על הקמתה של ישראל ותוך סיכון חייהם, הם עשו אותו. לאחר מכן, חזרו לחייהם ולא בלטו יתר על המידה.
אם מדבריי האחרונים, יובן שהספר מתאר אנשים שהתייחסו למעשה שעשו בשוויון נפש, כמובן מאליו, כ"בסך הכול רצו לחזור הביתה בשלום" והם מקילים ראש במיתוס, ובעצם גם זו גבורתם – גם תיאור זה רחוק מן הספר וגיבוריו. נכון, כל אחד מגיבורי הספר המשיך במסלול חייו, אך במידה רבה, המשך חייו היו בצל אותו רגע מכונן ולאורו. כן, חשוב היה לכל אחד מהם לזכות בהכרה על המעשה שעשה וכל אחד מהם ידע תסכול וכאב, בשל אי ההכרה הזו. כל אחד מהם, בדרכו, רצה שחייו יהיו ראויים לאותו רגע מכונן. כל אחד מהם רצה, אולי אף בתת-המודע שלו, שתינתן לו עוד הזדמנות אחת, נוספת, לעשות מעשה גדול.
יום אחד בתש"ח
"הטנק" מספר את סיפורם של חמישה לוחמים בתש"ח, שכל אחד מהם עצר טנק סורי במעשה גבורה עילאי ובכך בלם את המתקפה הסורית ואת כיבוש עמק הירדן והכריע את המערכה. אלא שכל החמישה עצרו את אותו טנק, בשערי דגניה.
כל אחד מהחמישה משוכנע שהוא-הוא האיש שעצר את הסורים. כל אחד מהם משכנע בסיפורו, שאכן הוא האיש. עצם הרשומון הזה הוא כבר בסיס לדרמה גדולה. כאשר הדרמה הזאת נפגשת עם כישרונו הנדיר של ענברי, התוצאה היא… יצירת מופת, כבר אמרנו?
סגנונו הייחודי של ענברי, בשני הספרים, הוא כתיבה פעלתנית מאוד, כשהכול מנוסח בלשון עבר, במשפטים מלאי פעלים, המכניסים את הקורא ישר למתח של פעילות ופעלתנות. אין הרבה תיאורי נוף, אין הרבה מחשבות, אין הרבה פסיכולוגיה, כי זו כתיבה תמציתית, המזכירה במידה מסוימת את הסיפור המקראי והחז"לי. המפתיע הוא שלמרות סגנון הכתיבה הזה, ובזכות הצעידה לצד כל אחד מן הגיבורים, שכל הזמן נמצא בתנועה, חש הקורא שהוא נכנס גם לראשו, למחשבותיו, לרגשותיו ולנבכי נפשו של הגיבור. כך היה ב"הביתה" וכך גם ב"הטנק"; זה הקסם של אסף כמספר.
הספר כתוב כרומן, על אנשים אמתיים וסיפורים אמתיים; זהו רומן דוקומנטרי, או מחקר, הכתוב כסיפור. הקורא חש שהאנשים הם אנשים אמתיים, לא כי היוצר היטיב ליצור דמויות אמינות, אלא כי הוא היטיב לתאר באמינות דמויות אנושיות, אמתיות.
חלקם הם ניצולי שואה, אף אחד מהם אינו "הצבר המיתולוגי", כל אחד מהם הוא קצת "אליפלט", שההיסטוריה זימנה לו, ברגע מסוים בחייו, את הזכות להתעלות לגבורה עילאית, לשאת את עמו על כתפיו ולעשות את המעשה האחד שהכריע, לשבט או לחסד, את גורל המערכה.
הספר הוא על יום אחד בתש"ח, אך מרבית העלילה מתרחשת שנות דור לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, כאשר הגיבורים הם כבני 50 ובניהם הם הלוחמים; הם החיץ הלאומי שבין להיות או לחדול; "מגש הכסף" סימן 2. כל אחד מהם, במודע או שלא במודע, חש שאף הוא אינו יכול להשתחרר מן השורה.
כך קצין החימוש הבכיר שהמלחמה פרצה ביום שלפני שחרורו מצה"ל והוא נסע לסיני לסייע היכן שאפשר, אך גם לחפש ולמצוא את בנו הקצין, מה שהפך בהמשך, לחיפוש אחר בנו הנעדר ולניהול מבצע החילוץ של גופתו בתעלת סואץ. כך מי שנאבק שיאפשרו לו להתגייס ולתרום חרף פציעתו ומצבו והוא הוצב בתפקיד של חלוקת החפצים האישיים של חללי צה"ל למשפחותיהם; תפקיד שזימן לו מפגשים שלמשמעות של חלקם הוא עצמו אינו מודע, בניגוד לקורא. יש מי שמתנדב למשמר האזרחי, שזה עתה קם ומצטיין כצלף, כי "פעם צלף תמיד צלף" ואחר הוא "הקולונל", שכמעט נחלץ להציל שוב את המולדת, בשליחות לאוגנדה, בעת חטיפת מטוס "אייר פרנס", בימים שקדמו למבצע אנטבה, בשל קשריו עם אידי אמין, מן הימים שהיה נספח צה"ל באוגנדה.
הקורא הערני מבחין במפגשים המקריים, האקראיים, בין דמויות המשנה הקשורות לגיבורים הראשיים, שרק מעצימים, בלא ידיעתם, את הגורל המשותף ביניהם. יש בספר הברקות כמו תיאור מחשבותיו של ניצול ברגן בלזן, שנעות רצוא ושוב, מהמציאות שאותה הוא חוֹוֶה בהוֹוֶה למציאות המחנה שרודפת אותו ואינה מרפה ממנו. או על התמודדות על תפקיד ניהולי בחברת "אגד", בין אחד מגיבורי הספר, ששם משפחתו אנשל, והוא קיבל מאבותיו שאלה ראשי תיבות של "אנשי שלומנו", לבין עסקן שניצחונו מובטח, לכאורה, כי הוא "מאנשי שלומנו". ניתן להמשיך ולהדגים מהניצוצות של הספר, אך הרי איני רוצה לעשות לקורא קלקלן (=ספוילר).
קו ההגנה האחרון
אז מי עצר את הטנק בשערי דגניה?
ענברי מותיר את החידה הזאת בלתי פתורה. לכאורה. בעצם, הוא פותר את החידה לכל אורך הספר. חמשתם עצרו את הטנק הסורי. כל אחד ואחד מהם, באותו רגע גורלי, עשה את המעשה ההרואי – יידה את בקבוק המולוטוב, תפעל את ה"פיאט", או השליך את הרימון. כל אחד מהם ידע באותו רגע שהוא לבדו, ואין איש זולתו, הנושא על כתפיו את גורל המערכה. אכן, כל אחד מהם נשא על כתפיו את גורל המערכה, במעשה הגבורה שעשה. כי הלוחמים שם האמינו וידעו, ש"אנחנו קו ההגנה האחרון! אנשי תנפילוב!" וגם מי שאינו יורד לדקוּת ההברקה, המחברת את הספר "אנשי פאנפילוב", המתאר את פועלו של גדוד בצבא האדום בהגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה, שהיה לספר פולחן בדור תש"ח, לגיבור המקומי של דגניה, תנחום תנפילוב, מתחבר לתודעת "האחרונים על החומה" של הלוחמים.
יוסי
אחד מחמשת גיבורי הספר הוא שלום הוכבאום, חבר דגניה והיחיד שזכה להכרה כאיש שעצר את הטנק. בספר, מתוארים נישואיו המאוחרים והמשפחה שהקים בהיותו כבן ארבעים ועל בנו יוסי – לידתו וילדותו.
יוסי הוכבאום שירת אתי בצבא. שירתנו יחד בסגל של אותה פלוגה בבית הספר למ"כים. היינו מיודדים, בין השאר כי היה לנו תחום עניין משותף – שירי מאיר אריאל, שחוץ מאתנו, שהכרנו על פה את יצירותיו, מי שהיו סביבנו לא התחברו אליו, בלשון המעטה. שנים אחדות לאחר שחרורנו מצה"ל, נודע לי שיוסי נפטר.
אף שהיינו מיודדים והוא היה מודע לעניין שלי בהיסטוריה, הוא מעולם לא סיפר לי שהוא בנו של האיש שעצר את הטנק בדגניה. ידעתי שהוא יתום מאב, אך רק בספר קראתי על נסיבות מותו.
