לא תמיד הסכם שלום מביא בעקבותיו שלום. לפעמים, דווקא מלחמה, או מבצע צבאי, יכולים להביא לרגיעה ארוכה. השלום עם לבנון, מישהו זוכר?
בשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה מקובלת האקסיומה, על פיה לא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, אבל השנייה תהיה לבנון.
לבנון נחשבה למדינה פרו-מערבית, עם שלטון נוצרי ברובו, בלתי עוינת באופן יחסי; מדינה המעוניינת בשלום עם ישראל. רוצה – אבל פוחדת. פוחדת, כי היא מדינה קטנה וחלשה. אבל לאחר שמדינת עימות אמתית, כמו מצרים, ירדן, או סוריה, תחתום עם ישראל על חוזה שלום, היא תיצור את הלגיטימציה ללבנון ללכת בעקבותיה.
לבנון?! המדינה של חיזבאללה? נשמע מוזר. מוזר-מוזר, אבל… זה בדיוק מה שקרה. לבנון היא המדינה השנייה שחתמה על חוזה שלום עם ישראל. לבנון, לא ירדן.
לפני 35 שנים בדיוק, ב-17 במאי 1983, חתמו ישראל ולבנון על חוזה שלום, בתיווכה של ארצות הברית. על פי ההסכם: ישראל תיסוג אל הגבול הבין-לאומי ולבנון תתחייב להבטיח שקט ושלווה בגבולה עם ישראל
כמעט שכחנו, אבל לפני 35 שנים בדיוק, ב-17 במאי 1983, חתמו ישראל ולבנון על חוזה שלום, בתיווכה של ארצות הברית. על פי ההסכם, כל מדינה תכבד את ריבונות שכנתה: ישראל תיסוג אל הגבול הבין-לאומי ולבנון תתחייב להבטיח שקט ושלווה בגבולה עם ישראל; צבא לבנון יתייצב לצדו וימנע מכל גורם טרור להפר את ריבונות ישראל.
את החדשות המשמחות הללו שמעתי במוצב "גפן", שמצפון לכפר עמיק; המוצב הישראלי הצפוני ביותר בגזרה המזרחית בלבנון, בבקעת הלבנון. במה הבשורה הזאת שינתה את חיי? בשבוע שאחרי חתימת הסכם השלום, המשיכו לירות עלינו, כפי שירו עלינו בשבוע שלפניו. המשכנו לבצע פעולות במתחם הסורי שמצפון לנהר הרישי, כפי שביצענו בשבוע שלפניו. הייתה זו התקופה הקשה והסוערת ביותר בכל שירותי הצבאי; תקופה שבה ספגנו אבדות בנפש, הרוגים ופצועים. שישה ימים לפני הסכם השלום נפל חברנו, ארז בצלאל. 10 ימים אחרי ההסכם, נפל חברנו רונן יפה, חברו של ארז לגרעין הנח"ל.
זה היה השלום שהיה. הפיקציה הזו באה אל קצה ב-5 במרץ, 1984, כאשר ממשלת לבנון החליטה לבטל את ההסכם, פחות מעשרה חודשים אחרי חתימתו.
לעתים, המלחמה מביאה שלום
הפרשה הזאת מצביעה על החמקמקות של מושג השלום במזרח התיכון. היא מבהירה שהסכם שלום – אין פירושו בהכרח שלום. היא מעידה שצעדים שנועדו לקדם את השלום, לעתים מרחיקים אותו. לעתים, דווקא צעדים מלחמתיים מקדמים אותו.
תמכתי במה שהוגדר כ"נסיגה מלבנון", ב-1985, כלומר הנסיגה לאזור הביטחון. כידוע, הלוחמה בלבנון נמשכה עוד 15 שנים. תמכתי גם בנסיגה האמתית מלבנון, בשנת 2000 (ואף הטפתי לנסיגה כזאת, לפחות מאז 1993), אך צריך להודות שהיא לא הביאה לשקט בגבול לבנון. הגבול המשיך לדמם. דווקא מלחמה, מלחמת לבנון השנייה, הביאה ל-12 שנות שקט.
גם "הסכם אוסלו", שבו הפלשתינאים התחייבו לשים קץ למאבק המזוין בישראל, לא קידם כהוא זה את השלום. ההפך הוא הנכון. ההסכם הביא לגלי טרור חסרי תקדים, ל-1,500 הרוגים ישראליים ולאלפי פצועים. מה שהוריד בצורה דרמטית את הטרור, היה דווקא צעד מלחמתי של ישראל, מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הכוללת לידי ישראל. איני מתעלם מן התוצאות החיוביות של אוסלו. איני מתגעגע להתבוססות של חיילי צה"ל בקסבות של הערים ביו"ש ולא לניהול ענייניהם של הפלשתינאים בידינו ובאחריותנו. אני בהחלט ער ליתרונות שבקיום הרשות הפלשתינאית. אבל היתרון שבקיומה של הרש"פ הוא בניהול הסכסוך, לא בפתרונו. ברור שההסכם לא קידם כהוא זה את השלום, אלא להפך, הרחיק אותו והגדיל את שפיכות הדמים.
גם עקירת גוש קטיף והחזרה לקווי 4 ביוני 1967, עד המילימטר האחרון, בתכנית ההתנתקות, לא קידמה את השלום, אלא נתנה גב לטרור. האמונה ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן", התבררה כאשליה. האזור שממנו נסוגונו היה לקן לשיגור טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, בפשע מתמשך נגד האנושות. כל ההודנות והתהאדיות שחתמנו עליהן עם הפלשתינאים לא החזיקו מעמד אפילו דקות ספורות. דווקא צעד מלחמתי, "צוק איתן", הוריד בצורה דרסטית את הירי. עם זאת, התוקפנות מעזה נמשכת. הם אינם מסתפקים בנסיגה ל"קו הירוק" וכעת הם צועדים לעבר שטח ישראל, מציתים את שדות יישובי הגבול ובמלחמתם הפסיכולוגית, קוראים לתושבי עוטף עזה לברוח.
שלום על ישראל
זו הפרספקטיבה שבה עלינו לבחון את אירועי התקופה האחרונה, בגבולנו עם סוריה. נודה על האמת, ישראל היא זו שתקפה ראשונה. הירי האיראני לעבר הגולן היה פעולת נקם על פעולות של צה"ל.
אבל כל הפעולות של צה"ל היו פעולות של שלום, כיוון שהן נועדו לסכל את התבססות האיראנים בסוריה, על גבול ישראל, שמטרתה היא תוקפנות נגד ישראל והיא נועדה למלחמה בישראל. כל פעולה ישראלית לסיכול ההתבססות האיראנית בסוריה, היא פעולה שנועדה למנוע מלחמה. הבלגה על הניסיון האיראני, הייתה גוררת למלחמה בלתי נמנעת.
בתגובה על רשומה (פוסט) בפייסבוק, שבה נמתחה ביקורת על נתניהו שגורר אותנו למלחמה עם איראן, הסברתי מדוע מדובר בצעד למניעת מלחמה ובתור שכזה – צעד לשלום. על כך הגיבה כותבת הרשומה בשאלה: "שלום עם מי?" תשובתי הייתה: "שלום על ישראל".
תשובתי זו היא גם המסר של המאמר. המחויבות של ממשלת ישראל ושל צה"ל היא לשלומה של מדינת ישראל, לשלומם של אזרחיה. זה השלום הבסיסי. הוא משמעותי הרבה יותר מכל "שלום עִם", שלא בהכרח מקדם את שלום המדינה.
הסכמי מינכן
כמובן, שאיני טוען חלילה נגד הסכמי שלום עם שכנינו. בהכרזת העצמאות, הושטנו את ידינו אל שכנינו לשלום. אני מאמין שהשלום עם שכנינו הוא מטרה נעלה, שאף פעם אין לוותר עליה, הגם שבעתיד הנראה לעין היא אינה ריאלית. ברור שאיני טוען שתמיד פעולות לוחמניות מקדמות את השקט והשלום ומלחמת לבנון הראשונה היא העדות לכך.
השלום הוא משאת נפש וראוי לחנך עליו את ילדינו. אבל תמיד עלינו לזכור שהסכם שלום עלול להיות גם הסכם מינכן (1938) – הסכם הפייסנות של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, עם היטלר. לאחר החתימה, צ'מברליין התרברב ש"הבאתי שלום בדורנו" ואנו זוכרים היטב איזה מין שלום זה היה. הסכם שלום כזה עלול להיות גם הסכם מינכן 2 – הסכם הגרעין האיראני, עליו חתם אובמה עם האיראנים. הוא עלול להיות חסר משמעות ותוקף כמו הסכם השלום עם לבנון.
את העובדות הללו, מן הראוי שיזכור כל שוחר שלום אמתי.
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
-
לשרת את העם
אורי הייטנר | חסידיו השוטים של נתניהו חוזרים ואומרים "הגיע הזמן לשלוט" ומתכוונים למעוזי הדמוקרטיה…
-
תיירות למען השלום בכנס כנרת הבינלאומי
מה ישראל יכולה ללמוד מהעולם על תיירות ושלום? קפריסין, בלגיה וקניה הן רק חלק מהמדינות…
- מי אוהב את השבת?
אימא ואבא, כולם יודעים. מה שלא כולם שמו לב אליו הוא ש"משבר הרכבת" לא נסב…