טבעו המצער של העולם הוא שאנשים מזדקנים ונחלשים. מאוד קשה לילד, גם אם הוא כבר אדם בוגר בעצמו, לקבל את העובדה שההורים החזקים שלו פתאום זקוקים בעצמם לטיפול ולדאגה

כשההורים שלנו מתבגרים, משהו בלב מתכווץ. אמנם זהו טבע העולם, אבל מאוד קשה לילד, גם אם הוא כבר אדם בוגר בעצמו, לקבל את העובדה שההורים החזקים שלו, אלו שגדלו אותו, שטיפלו, שדאגו לו, פתאום זקוקים בעצמם לטיפול ולדאגה.

בכל ביקור אצל הוריי, אני חוזרת בתחושה שהם הזדקנו לי עוד קצת ונחלשו יותר. אני מסתכלת עליהם בבגרותם וקשה לי לראות את אימא שלי, הבלבוסטה, זאת שהייתה גומעת קילומטרים בהליכה מהירה, הולכת היום כפופה ואטית. זאת שהייתה עומדת במטבח ומבשלת לגדודים, פתאום מתעייפת מכל ערבוב של האוכל בסיר. אבא שלי, החזק, האיתן, גם הוא חלש יותר, בריא פחות ומתעקש להמשיך ללכת לבית הכנסת לשלוש תפילות ביום, למרות שהרגליים שלו מנופחות וכואבות.

אבל למרות העייפות וההזדקנות הם עדיין נאחזים בחיים, עדיין יש בבית ריחות של בישולים ועוגיות ביתיות והרבה פינוקים ותמיד כיף לבקר. מצד שני, אני מתייסרת על זה שאני לא מספיק מבקרת אותם ועוזרת ומטפלת

אבל למרות העייפות וההזדקנות הם עדיין נאחזים בחיים, עדיין יש בבית ריחות של בישולים ועוגיות ביתיות והרבה פינוקים ותמיד כיף לבקר. מצד שני, אני מתייסרת על זה שאני לא מספיק מבקרת אותם ועוזרת ומטפלת, אבל מתנחמת קלות בעובדה שיש לי אחות, אחת הצדיקות שאני מכירה. היא גרה בקרבתם ומטפלת בהם במסירות גדולה, מבקרת יום יום ודואגת לכל מה שהם צריכים, בלי להתחשבן עם אף אחד, בלי לחפש תמורה, או תודה, בלי להקשות עלינו, הרחוקים קצת יותר. לפעמים, עד כדי כך, שהיא לא מספרת לנו על קשיים, כדי לא להטריח אותנו. איזו גדולה מיוחדת יש באישה הזאת, אחותי האהובה, הנתינה האין-סופית שלה, הבלתי מוגבלת, להורים שלנו היא משהו מיוחד במיוחד ועל כך כולנו מעריכים אותה ומוקירים. הלוואי שהייתי מצליחה להיות טובה כמותה, טובה צנועה, חומלת ולא מתחשבנת. מברכת אותה בהרבה טוב על מה שהיא עושה למען הורינו ולמעננו.

יש לי חברה שאבא שלה, אדם במצב סיעודי, נמצא בבית אבות במרכז. היא נוסעת אליו פעמיים בשבוע באוטובוסים, בטרמפים. היא גם עובדת במשרה מלאה ולא מוותרת על הנסיעה אליו. כשאני אומרת לה שהיא ראויה להערכה על המסירות הגדולה שלה, היא מניפה את היד בביטול.

"זה לא מספיק מה שאני עושה", היא אומרת לי, "יש לי ייסורי מצפון שאני לא עושה יותר".

אבל את נוסעת פעמיים בשבוע, בלי רישיון נהיגה ואת מטפלת ודואגת, איזו אישה גדולה ומיוחדת. למרות שלכאורה כיבוד ההורים והטיפול בהם היה אמור להיות מובן מאליו, זה לא פשוט כשיש משפחה ועבודה ושגרת חיים עמוסה ולחברה שלי, אם את קוראת את הטור, תדעי שאת עושה כיבוד הורים אמתי באהבה, את אלופה.

אהבת חינם

ערב ט' באב. עבר שבוע שכולו אפוף איסורים, אסור לאכול בשר, אסור לכבס, אסור לקנות משהו חדש ולשמוע מוזיקה וללכת לים ועוד כל מיני. מסביב, אווירה מלנכולית שאני רק מחכה שתעבור, כי מי אוהב לחיות כשאסור לעשות כל כך הרבה דברים ולהיות בסוג של עצבות. עוברות בי מחשבות על חורבן הבית, שאנחנו עדיין מבכים וזוכרים, על שנאת חינם ואהבת חינם. כמה שפשוט וקל לחטוא ב"בין אדם לחברו", הרבה פעמים אפילו בלי להרגיש ולשים לב, לפעמים, גם בכוונה, מתוך קנאה וצרות עין. לפעמים, מתוך כעס. לפעמים, מתוך טינה, או נקמה. כמה קל לפגוע בבן אדם וכמה קשה אחר כך לתקן את מה שנעשה. איך מילה טובה, עזרה קטנה, מחשבה טובה על מישהו יכולות לרומם ולהאיר את העולם ואת החיים וכמה חשובה מצוות כיבוד ההורים.

אז אחרי שהמעטתי בשמחה, יעבור צום ט' באב, ייגמרו הקייטנות, נכבס את כל ערמות הכביסות, נעשה מנגל מלא בשרים, נדליק מוזיקה בעוצמה, נתחדש. הלוואי שנדע להרבות בשמחה ואהבת האדם, שנדע לראות את הטוב בכל אחד, שנדע ללמד זכות ולעשות הרבה טוב. הלוואי שיבנה המקדש ותהיה תחיית המתים והלוואי שאצליח יותר במצוות ש"בין אדם לחברו" ובכיבוד הוריי האהובים, שיזכו לבריאות איתנה וחיים טובים ושמחים.