הבוריקה של משתתף בתכנית אוכל בטלוויזיה הזכירה לי את הבריק הקבוע בימי חמישי של ילדותי, בשיכון 102 בצפת, שאימא הייתה מכינה ואומרת: "אף פעם אל תשכחו מאיפה באתם". לא שוכחת
השבוע, באחת מתכניות הבישול בטלוויזיה, השתתף בעל דוכן של בוריק בשוק הכרמל. על אף ערמות הכביסה שחיכו לי, ועוד כל מיני מטלות, סיקרן אותי לראות את התכנית. הבריק הפך, בשנים האחרונות, לאוכל רחוב עם הרבה רייטניג, אבל אצלי שמור לו מקום של כבוד מילדות, כאוכל כיפי של בית.
בבית הוריי, בימי חמישי של ילדותי, הייתה לנו ארוחת ערב קבועה, בריק של ביצה ובריק תפוחי אדמה. אנחנו קוראים לזה בריק, הבחור בתכנית קורה לזה בוריקה. אימא שלי הייתה מכינה בעצמה את עלי הבריק, זו מומחיות שאני לא מצליחה ללמוד ממנה. היא הייתה לשה בצק מאוד רך ועל כלי הפוך על הגז, עם היד, הייתה יוצרת את העלים. כילדה, תמיד נלחצתי שהיא עלולה לקבל כוויה, אבל היא הייתה מקצוענית אמתית.
כמויות של עלים הייתה מייצרת ומחלקת חבילות חבילות, לדודים, לשכנים וכמובן, לאחיותיי הנשואות, כשאני עוד הייתי ילדה ואחר כך, כשהתחתנתי, גם אני זכיתי לקבל משלוח, מדי שבועיים.
עם השנים והזקנה, היא הפסיקה להכין את העלים והבינה שקל ופשוט יותר לקנות אותם מוכנים, אבל בריק ביום חמישי, עד היום, זה התפריט הקבוע בבית הוריי ובכל הזדמנות אנחנו שמחים להצטרף לארוחה שכוללת שתי בריקות, אחת עם ביצה רכה ונוזלת, מתובלת במלח פלפל ועלי פטרוזיליה והשנייה – עם פירה תפוחי אדמה, שגם בו יש תערובת עשבי תיבול. כל זה מוגש עם אריסה ביתית, שאימא שלי מכינה מפלפלים אדומים שאבא שלי קונה לה בשוק. היא מייבשת אותם במרפסת, טוחנת במטחנת בשר ומכינה אריסה שהיא שם דבר ותמיד-תמיד יש צנצנות במקרר.
נחמה בסוף היום
כשנכנס למשפחה, גם בעלי התלהב מארוחת הערב של יום חמישי ולא פעם שמעתי אותו מספר בהתלהבות לחברים על הארוחה הזאת, כאילו מדובר באיזו ארוחת גורמה, או סטייק מובחר. תכל'ס, זו ארוחה כל כך פשוטה וזולה וכנראה שזה גם הסוד שלה, הפשטות.
כשאני חוזרת בלילה מאוחר מהעבודה, גוועת ברעב, אני מוציאה לי עלה של בריק מהמקפיא ומתפנקת לי על בריק ביצה. זו מין חגיגת ניחומים שכזאת ליום מעייף, שגם מזכירה לי את הבית ואת אימא שלי שתמיד מקפידה להגיד לנו: "לא משנה איפה תהיו ומה תעשו אף פעם אל תשכחו מאיפה באתם, משיכון 102 בצפת, שיכון של עולים חדשים, שחיו בפשטות והתפרנסו מעבודת כפיים קשה ואף פעם לא התלוננו על קיפוח".
ככה הורינו גידלו אותנו, בפשטות יפה ומיוחדת, בדירת שיכון, עם ארוחות מלאות אהבה, עם הרבה חום ושכנים ודודים שתמיד בסביבה ובלי רגשי נחיתות. לא היה לנו אוטו, לא היינו בבתי מלון ולא אכלנו במסעדות והיינו מרוצים בחלקנו. היום, כשאנחנו חיים בתרבות של שפע והילדים שלנו גדלים בדור אחר, אני מרגישה שחשוב לזכור ולהזכיר להם, שהפשטות והצניעות, יש בהן הרבה יופי ושגם אם השגנו והתקדמנו, אנחנו לא שוכחים מאיפה באנו.