40 שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. איש ממפלגת העבודה לא נכח בטקס האזכרה הממלכתי, לראש הממשלה שהרגישה אחראית למחדל יוה"כ ומעולם לא קיבלה קרדיט על הניצחון באותה מלחמה
המדור "פתחי דברים" – מאמר המערכת של "ארץ הגולן", עיתון יישובי הגולן, בגיליון 11, השבוע לפני ארבעים שנה, הוכתר במסגרת שחורה כמודעת אבל: "תושבי הגולן מבכים עם כל עם ישראל את ידידתנו גולדה".
תחת הכותרת הזו, נכתבה רשימה קצרה בזו הלשון:
"היום היא חסרה,
ראש ממשלה המוכנה לעמוד ולהתעקש על כל מטר ועל כל תל.
ראש ממשלה היודעת לעמוד מתוך הכרת צדקתנו בפני המעצמות.
ראש ממשלה האוהבת ונאבקת על כל חלקת מטע קטנה של יישוב עברי.
ראש ממשלה שבאה מההתיישבות ומבינה מהו יישוב יהודי ומי הם המתיישבים.
ראש ממשלה שאינה זזה מזכות ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה.
ראש ממשלה שאינה יודעת לנאום נאומים מלוטשים ומבריקים, אך בדבריה הביטחון, העקשנות והאמונה המוחלטת בצדקתנו.
ראש ממשלה הרוצה בכל לבה בשלום, אך אינה נתפשת מעולם לאשליות שניתן לקצר את הדרך לשלום במחיר התגמדותנו ועל ידי ג'סטות ריקות מתוכן.
אדם פשוט, משלנו, ללא מרחק וללא גינוני שלטון.
אדם שצמח בעבודה, בהתיישבות ובארץ ובהם יישאר תמיד.
כל אלה חסרים היום ואין להם תחליף.
גולדה חסרה, היום יותר מתמיד, ואין לה תחליף".
היה זה מאמר עם מסר כפול. הוא נכתב על שני ראשי ממשלה – גולדה ובגין. בגין, ראש הממשלה באותם ימים, שביום מותה של גולדה נסע לטקס קבלת פרס נובל לשלום, ומשם חזר היישר להלווייתה, חתם שלושה חודשים קודם לכן על הסכם קמפ-דיוויד, שבו, לראשונה בתולדות הציונות, נעקרו יישובים יהודיים בארץ ישראל, בהסכמה. יישובי הגולן היו שותפים למאבקם של יישובי סיני נגד העקירה והנסיגה. כל משפט ברשימה הזו, מדבר בגלוי על גולדה – ובאופן סמוי על בגין המוצג כתשליל שלה.
לחמה כלביאה
חמישה חודשים קודם לכן, נשאה גולדה בת ה-80, זקנה וחולה, אך צלולה כבדולח, את נאומה האחרון, במרכז מפלגת העבודה. בנאומה התייחסה גם לגולן ואמרה: "אמרתי גם לקרטר וגם למונדייל [נשיא ארה"ב וסגנו, בהתאמה. א.ה.] שאנחנו עכשיו באופוזיציה, אבל אני מקווה שלא תהיה ממשלה בישראל שתוריד את האנשים מהגולן; ואם תהיה כזו – אני אומרת לכם, שהעם לא ייתן. על גופותינו יורידו את האנשים מהגולן. הממשלה תצטרך ללכת לעמק ולהגיד לאימהות שגידלו ילדים במקלטים: או שתגדלו את הילדים במקלטים, או שתזוזו לתל אביב; מפני שאין איש בר-דעת ודובר אמת שיגיד, שאילו אסד היה מצליח ב-1973 להשתלט על הגולן, היה נעצר שם מפני שהגולן שלו הוא, וזהו כל שהוא רוצה ולא יותר".
לאחר מלחמת יום הכיפורים, ניהלה גולדה את המו"מ על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. היא הייתה בת 76, חולה, בימים הקשים ביותר שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהמורל הציבורי היה בשפל חסר תקדים.
היא התייסרה על המחדל שקדם למלחמה, האשימה את עצמה, אמרה ש"לא אסלח לעצמי" וכאבה את כאב השכול ומחיר הדמים הכבד. היא כבר התפטרה מתפקידה, למרות שוועדת אגרנט זיכתה אותו מאחריות למחדל והייתה ראש ממשלת מעבר, עד שרבין יסיים את המו"מ הקואליציוני על הרכבת ממשלתו.
ביום שבו התפטרה, היה הטבח בקריית שמונה, שבו מחבלים שחדרו מלבנון רצחו 18 אזרחים וילדים. כעבור שבועות אחדים, היה הטבח במעלות, שבו מחבלים טבחו ב-22 ילדים. בגבול עם סוריה, התנהלה מלחמת התשה קשה ביותר.
במצב הזה, גולדה ניהלה את המו"מ עם סוריה כלביאה, כאילו זו משימת חייה, בעוז, בקור רוח, בעוצמה מנהיגותית, בעמידה איתנה, לצד גמישות טקטית. הלחץ האמריקני, מצד מזכיר המדינה קיסינג'ר והנשיא ניקסון, היה ברוטלי.
"אסור לכם לקבל כמובן מאליו שתקבלו אותה עזרה שקיבלתם במהלך מלחמת יום הכיפורים, דוגמת הרכבת האווירית, שאני אישית פעלתי למימושה, מול התנגדויות קשות בקונגרס. אני מודע היטב לכובד האחריות המוטלת עליי ומאמין שתביני את החשיבות שבניצול חלון ההזדמנויות שלפנינו", כתב לה ניקסון בלשון איום. אך היא לא התקפלה, עמדה בנחישות ובסופו של דבר, מי שנאלץ להתקפל מרבות מתביעותיו היה אסד.
מנהיגות החלטית
תושבי הגולן, שנאבקו נגד ההסדר, ויצאו נגד כל נסיגה מהקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת ששת הימים), לא השיגו את כל מטרותיהם, כיוון שישראל נסוגה מקוניטרה. הדברים שכתבו שש שנים מאוחר יותר מעידים על כך שהם העריכו והעריצו את כוח עמידתה ואת אופן ניהול המו"מ והכירו בעובדה שבמצב שבו הוא נוהל, זו התוצאה הטובה ביותר שניתן היה להשיג וההישג הוא גדול. אגב, גולדה עודדה את מאבק תושבי הגולן, כי היא ראתה בו רוח גבית במו"מ.
בסופו של דבר, גם ניקסון וקיסינג'ר, שהתעמתו אתה קשות, דיברו בהערצה על האופן בו ניהלה את המו"מ.
"היא היית נושאת ונותנת מבריקה", כתב קיסינג'ר. "אישיות חזקה, בעלת דעות מוצקות. תשוקתה הגדולה ביותר הייתה שלום לעם שמעולם לא ידע את השלום, והיא לחמה למען השלום באומץ לב וביכולת אדירים".
ניקסון כתב עליה ש"ללא מנהיגותה ההחלטית במשך תקופה קריטית, אפשר שישראל לא הייתה מחזיקה מעמד".
"החמצת השלום"
ארבעים שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. בטקס האזכרה הממלכתי, לא השתתף אפילו נציג אחד ממפלגתה, מפלגת העבודה. אף לא אחד. אין זה מקרה. מפלגת העבודה של היום מייצגת רוח רחוקה כל כך מן הדרך ההיסטורית של תנועת העבודה, שגולדה היא סמל שלה; הדרך שבנתה את הארץ, הקימה את המדינה והגנה עליה.
כשברק היה ראש הממשלה, הוא נהג לומר שבכל יום כשהוא הולך למשרדו, הוא עובר ליד תמונות ראשי הממשלה, מביט בתמונתה של גולדה ומשביע את עצמו שהוא לא ילך בדרכה ולא יחמיץ את השלום. בכך, הוא ביטא את הנראטיב האנטי-גולדאי, הפופולרי כל כך בקרב השמאל הישראלי; נראטיב שבעבר היה בשוליים הקיצוניים, אך למרבה הצער, המחנה כולו נסחף אחריהם.
על פי הנראטיב הזה, גולדה הייתה מנהיגה אטומה, אנטי-חברתית, שאמרה על "הפנתרים השחורים" ש"הם לא נחמדים", לא פמיניסטית ומנוכרת לנשים, מנהיגה חסרת מעוף, סרבנית, צדקנית ועקשנית, שדחתה את הצעות השלום של סאדאת ובכך, המיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, שהיא האשמה בה.
גולדה ה"לא-פמיניסטית" התמודדה כשווה אל שווים עם הגברים החזקים ביותר שהנהיגו את התנועה, את היישוב והמדינה והייתה, במשך עשרות שנים, מן הדומיננטיים שבהם, שעה שהפוליטיקה בכל העולם הייתה כמעט חסומה בפני נשים. כשרת העבודה, גולדה ה"לא-חברתית" עיצבה את מדינת הרווחה הישראלית, הקימה את הביטוח הלאומי ויזמה את החקיקה החברתית, שנראתה דמיונית בתנאי המחסור והצנע של ראשית המדינה והיום, מערכת החוקים הזו מובנת מאליה בעבורנו.
כל הנראטיב של החמצת השלום הוא אגדה. היא לא דחתה כל הצעת שלום, כיוון שסאדאת לא הציע כל הצעת שלום. סאדאת הציב תנאי מוקדם לכל התקדמות – התחייבות ישראלית לנסיגה מוחלטת לקווי ה-4 ביוני 1967, בכל הגזרות ול"השבת זכויות הפלשתינאים", כלומר "זכות" השיבה. בתמורה, הוא לא הציע שלום מלא, אלא סוג של אי-לוחמה. גולדה עמדה על העיקרון של חוזה שלום, שיושג במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. עם זאת, כאשר הבינה שאין פרטנר לחוזה שלום, הציעה הסדרי ביניים, שכללו ויתורים ישראלים מפליגים בסיני וכל הצעותיה נדחו.
אני ממליץ על קריאת מאמרו של ראש תחום תיעוד והנצחה, בארכיון המדינה, ד"ר חגי צורף: "ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים – תשובה ליגאל קיפניס", בגיליון 28 של כתב העת המשובח "עיונים בתקומת ישראל", בהוצאת מכון בן גוריון, לחקר ישראל והציונות, באוניברסיטת בן גוריון, בנגב. צורף, שבמיזם ארכיוני שערך על גולדה, קרא עשרות אלפי מסמכים ישראליים ואמריקניים, מפריך באמצעות העובדות והמסמכים את הנראטיב השקרי על "החמצת השלום" ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא גם חושף את המניפולציות הקונספירטיביות של בניית הנראטיב, באמצעות הוצאת רסיסי משפטים מהקשרם, הענקת הקשר שקרי להם ובניית תלי תלים של אגדות מהם.
כדי לקדם את הנראטיב של "החמצת השלום", יש המנסים להמעיט מחומרתו של המחדל המודיעיני; הדבקות בקונספציה, שהוא-הוא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים.
כצוק איתן
ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בחיי הייתה ב-10 באפריל, 1974. הייתי ילד בן 11, ילד פוליטי מאוד ומעורה באקטואליה ונסעתי להפגין בגן הוורדים בירושלים, עם תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, שקראו להתפטרותם של גולדה ודיין.
אכן, באותו יום, גולדה התפטרה ואני חשתי שהיא התפטרה בזכותי; בזכות הפגנתי.
היום, בחלוף 45 שנים, אחרי שקראתי כמעט כל ספר ומאמר על גולדה, ויש לי הערכה גדולה אליה, אני משוכנע שההפגנה בה השתתפתי הייתה צודקת. בהפגנה השתתף ציבור רחב, שלא יכול היה לקבל את מסקנות ועדת אגרנט, שהטילו את מלוא האחריות על המחדל על הרמטכ"ל והדרג הצבאי וזיכו לחלוטין את הדרג המדיני.
זוהי גישה בלתי מתקבלת על הדעת, המנוגדת לכל תפיסת האחריות המיניסטריאלית, שעליה מושתתת מדינה. צה"ל כפוף לדרג המדיני והדרג המדיני נושא באחריות להצלחותיו ולכישלונותיו. גולדה הייתה חייבת ללכת הביתה. זו הייתה דעתי אז וזו דעתי היום.
זו הייתה גם דעתה. לכן, למרות מסקנות ועדת אגרנט, על פיהן לא נפל כל פגם בתפקודה והיא נהגה כהלכה, החליטה להתפטר. היא לא חדלה להלקות את עצמה, על כך שלא נהגה, באופן חריג, על פי תחושותיה וחושיה, אלא קיבלה את חוות דעתם האחידה של כל הגנרלים בצבא והגנרלים בדימוס בממשלה. תחושת האשמה הזאת רדפה אותה עד יומה האחרון.
למרות תנאי הפתיחה הנוראים, הנואשים, המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי ברור בשדה הקרב. גולדה, שנושאת באחריות למחדל, נושאת באחריות גם לניצחון. אחריותה לניצחון אינו רק אחריות מיניסטריאלית, אלא בפועל. היא הנהיגה את המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה באופן מופתי, כצוק איתן, בקור רוח, באמונה בצדקת הדרך ובניצחון, גם כאשר אנשים סביבה, ושר הביטחון בראשם, קרסו. היא הנהיגה את המערכה הצבאית והמדינית בכישרון רב, ביכולת קבלת החלטות מרשימה, השיגה את הרכבת האווירית האמריקנית, עמדה איתן בפני לחצים להפסיק את האש בטרם הושגו ההישגים בשדה הקרב, בלמה רעיונות מטורפים שהעלו אחרים ועלולים היו לסכן את המדינה.
שילוב נדיר
ארבעים שנה מלאו למותה של גולדה מאיר. כך נכתב על אודותיה, במאמר המערכת של "מעריב", למחרת מותה: "שילוב נדיר של אומץ ללא שמץ של קלות ראש, של גאווה ללא שמינית של התנשאות, של חוכמה ללא אבק של התחכמות, של פשטות ללא העמדת פנים, של עקשנות ללא התעלמות מגבולותיה, של נאמנות ללא ויתור על עצמיות – שילוב זה הוא שהעלה את גולדה מאיר לשורה הראשונה של מנהיגוּת במפלגתה, בתנועת העבודה, במדינה ובעם".
כזו הייתה גולדה ואני מקווה שדמותה, שהושחרה בעשרות שנים של מסע מכוער, תחזור ותזכה להערכה שלה היא ראויה.
יהי זכרה ברוך!
