נולדה בטבריה, התחתנה ועברה לקצרין. עד היום היא כותבת: "אם לשלושה". ב-6.12.06, השתנו חייה לתמיד. האורחת שלי לשבת היא אילנה ראדה
קצת על עצמך
"אילנה ראדה, בת 59, אלמנה. שמואל ז"ל בעלי נפטר ממחלת הסרטן, אימא לשלושה, רועי – 37, אוהד – 34 ותאיר ז"ל, שהייתה אמורה להיות בת 25".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי וגדלתי בטבריה, שם גם הכרתי את שמוליק בעלי, הוא גר בכפר עבודה בפוריה. נפגשנו באיזו מסיבה והתאהבנו. אחרי החתונה, גרנו בטבריה, אבל שמואל שירת בצבא קבע בגולן ורצינו לגור קרוב לבסיס, כדי לשמור על הביחד המשפחתי".
מגורים
"קצרין. הייתי בחודש התשיעי להיריון, כשעברנו לקצרין מטבריה. חודש ינואר, חורף קר מאוד של רמת הגולן, בלי טלפון, יישוב קטן, היה קשה להתרגל לשינוי. החלב הגיע למכולת פעם בשבוע. שונה ממה שהייתי רגילה, אבל בזכות קבוצת השכנות שהתחברתי אליהן, שגם הבעלים שלהם שירתו בצבא, היינו יחד קהילה, כמו קיבוץ קטן, עזרנו אחת לשנייה, בהסעות של הילדים, בשמירה עליהם, היינו נפגשות לקפה וזה הקל על המעבר".
עיסוק
"משק בית וכיום, גם מעבירה הרצאות על הסיפור של תאיר בתי.
"כשהבנים הגדולים היו קטנים, רציתי לממש את עצמי ועבדתי בשיווק הרצאות ומכירות בקוסמטיקה. כשתאיר נולדה, תשע שנים אחרי שני הגדולים , זו הייתה שמחה והתרגשות גדולה. עזבתי את העבודה ורציתי לתת את כל כולי כדי לגדל אותה. התנדבתי לוועד הורים והייתי פעילה ועסוקה בעיקר עם הילדים. כשהיא גדלה, חזרתי לעבוד".
איך נראה יום שישי שלך?
"ההכנות לשבת מתחילות כבר ביום חמישי, עם הקניות והכנת הסלטים. בעבר, הייתי עובדת בימי שישי ואז כל המשפחה הייתה נרתמת לעזרה. הייתי אומרת לילדים שהבית הוא כמו מפעל וכולנו עובדים בו. מנקים, מבשלים, מקפלים כביסות. הרגלתי את הילדים להיות שותפים".
מה כוללת ארוחת השבת שלכם?
"מגוון רחב של סלטים, דג מרוקאי כמובן, אין שולחן שבת בלי דגים. גם במהלך השבוע, אני עושה סירי דג של שבת לילדים ולחברים שלהם. שניצלים, השניצלים שלנו הם שם דבר, האימהות של החברות של תאיר היו מתקשרות לשאול על מתכון הפלא של השניצלים שלי, עופות בשר ועוד. אני מאוד אוהבת את המטבח, מבשלת ואופה הרבה מאפים של בית".
איך נראה שולחן השבת שלכם?
"כששמוליק ותאיר היו בחיים, זה היה שולחן שמח, עם הרבה מאוד צחוקים. שמואל היה חוזר מבית הכנסת, היינו שרים זמירות, אוכלים, משתפים בסיפורים ומתבדחים. אחרי הארוחה, הבנים היו הולכים למורי יהודה צבארי ז"ל, ללמוד את התפילות וההגיות בתימנית. היום, השולחן קצת הצטמצם, אבל הבנים שהם שניהם ליצנים ומצחיקים, מגיעים עם בנות הזוג והנכד שלנו, שגם מכניס הרבה שמחה.
"הייתי רוצה שנחזור לשולחן השבת של פעם, עם שמוליק, שהיה לו הומור ציני ומיוחד ותאיר שאהבה לצחוק. אני מאוד מתגעגעת לשניהם".
זיכרון ילדות משבת
"בית מרוקאי בטבריה. אני תמיד הייתי האחראית על הניקיונות לפני שבת. אבא חוזר מבית הכנסת, תפילות וזמירות שבת, חמין טעים, שהיינו אוכלים בשבת מוקדם בבוקר. היום אני לא מבינה איך אכלנו אותו כל כך מוקדם. כבר כילדים, אבא היה מכריח אותנו לשתות בשבת בבוקר כוסית ערק, זה היה מנהג חובה בשבת".
ספרים, או עיתונים בשבת?
"פעם, הייתי קוראת גם וגם. בשנים האחרונות, יותר קשה לי עם ספרים. קוראת עיתונים ומאוד מתעניינת במה שקורה בארץ".
מה עושה בשעות הפנאי?
"אוהבת לראות סרטים, גם בקולנוע. להיפגש עם חברות. לפני שש שנים, יצאתי למסע 'מלכת המדבר' בהודו, זו הייתה חוויה עוצמתית מתקנת ומעמיקה בשבילי. שם רכשתי לי חברות לחיים ואנחנו מרבות להיפגש ולבלות יחד. מהמסע הזה, יצאתי עם הרבה תובנות, למדתי שלא דחוף לנקות, שלא חייבים לבשל כל יום, שהחיים חולפים מהר וחייבים לנצל אותם, שהצרות שלי אמנם גדולות, אבל הן לא הכי גדולות ועוד. מה שאני הכי אוהבת לעשות בזמני החופשי זה לבלות עם הנכד שלי יאיר, שהכניס לנו הרבה אור ושמחה לחיים".
מה לא יודעים עלייך?
"רבים מכירים אותי כאילנה-אימא-של-תאיר, בעיקר עם עיניים עצובות ודומעות, אבל לא יודעים שאני גם אישה מצחיקה. אני אוהבת לחקות אנשים ולצחוק, אין בי פחד לנסות דברים חדשים ואני מפתיעה את עצמי בכל פעם מחדש, שלמדתי להיות עצמאית ולנהוג למרחקים".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"את הנופים והנחלים, את השקט והרוגע. לאחרונה, יוצא לי לנסוע הרבה למרכז הארץ ואני תמיד אוהבת לחזור הביתה, לפינה השקטה שלי בגולן".
מהו החלום שלך?
"שהמשפט של תאיר ייפתח שוב והאמת תצא לאור. תאיר, הבת שלי, הייתה ילדה יפה, שמחה, מוכשרת ומצטיינת. היא הייתה רקדנית, תחום הריקוד מילא את שגרת היום-יום שלה. היא רקדה במבחר סגנונות ואהבה לראות מופעי ריקוד, היא הייתה בוגרת לגילה.
"ב-4.1, חל יום ההולדת ה-25 שלה. היא נרצחה בבית הספר בו למדה, ב-6.12.06, רגע לפני יום ההולדת ה-14 שלה. שתיים עשרה שנים עברו ועדיין נשארו הרבה שאלות פתוחות בדבר הרצח, שלא נותנות לי שקט.
"בארבע השנים האחרונות, בעזרת העיתונאית שרון רופא אופיר, כתבנו יחד ספר שנקרה 'תאיר, המסע שלי מיום הרצח עד היום'. הספר עוסק במי הייתה תאיר ובסוגיות שנשארו לא פתורות. העבודה על הספר לא הייתה קלה. להציף בכל שבוע מחדש את כל הסיפור, זו הייתה מערבולת של הרבה בכי וגם צחוק ואני מאוד מקווה שהאמת תצא לאור בקרוב ואוכל להמשיך את חיי, לצד הכאב, בבריאות ושמחה ולהעביר את המסר שתאיר השאירה לנו כצוואה, בעבודת השורשים שלה: 'רוצה אני לראות עולם טוב יותר, שאנשים תורמים אחד לשני ועוזרים אחד לשני. כואב לי לראות שאנשים לא עושים אחד למען השני, רוצה אני להיות ילדה טובה ושיזכרו אותי כילדה טובה'".
