כבר מוצאי פורים ועוד לא הכשרת את הבית לפסח? מה קורה לך? ומה עם התנור? מתי תעשי את המקרר? והחלונות? והפאנלים? והקניות?… השתגעתם, נכון?
יום חמישי שבועיים לפני פסח, אני נכנסת לצרכנייה שלנו, מחפשת אבקת מרק בצל.
"חמץ, או כשר?", שואלת המוכרת.
"ברור חמץ, מה פתאום כשר שבועיים לפני?"
איש אחד קנה את כל הקנייה שלו כשרה לפסח.
"מעכשיו?", אני מתפלאת.
"ברור, הבית שלנו כבר כשר".
"אז אצלכם פסח נחגג שלושה שבועות?", אני שואלת-אומרת.
הוא טוען שלא שם לב, אבל בעצם אולי כן.
המוכרת מספרת שגם אצלה כל הבית כבר נקי, אין וילונות, אין תמונות, הילדים אוכלים בחוץ כבר שבוע. כלומר, שלושה שבועות לפני החג, נשאר לה רק לנקות את הגז ואז נכנסת עוד אישה, די מעצבנת, שגם אצלה כמעט הכול נקי, חוץ מהמקרר, התנור והגז ואין חמץ בבית.
אולי זאת בכלל טראומת ילדות. אצלנו בבית, הניקיון לפסח התחיל לפני פורים ונגמר רגע לפני כניסת החג. את הפאנלים צחצחנו עם מברשות, הבית כולו יצא החוצה והוחזר לאחר קרצוף. אסור לנשום לפני פסח. אין חברים. אין טיולים, כי מנקים לפסח
"כולם נפלו על הראש", אני צועקת בקולי קולות בצרכנייה. איש לא מוכר מסתכל עליי, חשב שדעתי השתבשה עלי, שאני צועקת ככה, אבל אני באמת לא מבינה את כולם. סבבה, ניקיון זה נחמד, זה דווקא חיובי בעיניי ואפילו הזדמנות פז לרענן קצת את הבית ואת הארונות, לזרוק חפצים מיותרים, למיין בגדים לצדקה. את החלונות בקומה למטה, זה גם אחלה לנקות פעם-פעמיים בשנה, לא כי אלוהים מצפה לזה, אלא כי אימא שלי לימדה אותי שחשוב שהבית יהיה נקי וגם שהלב והמצפון יהיו נקיים.
אולי זאת בכלל טראומת ילדות. אצלנו בבית, הניקיון לפסח התחיל לפני פורים ונגמר רגע לפני כניסת החג. את הפאנלים צחצחנו עם מברשות, הבית כולו יצא החוצה והוחזר לאחר קרצוף. אסור לנשום לפני פסח. אין חברים. אין טיולים, כי מנקים לפסח, אוכלים בחוץ שבוע לפני החג, אסור ללכלך הרבה בגדים, כי כל הבגדים והשמיכות ואפילו הכריות – הכול עובר כביסה, החבלים בחוץ קורסים מכל הכביסות, והמים… כמויות.
נכון ש"בל ייראה ובל יימצא" וצריך להכשיר את המטבח, אבל תסלחו לי, לא נראה לי שאלוהים התכוון למה שקורה פה. שגעת ניקיון מלפני פורים? כולם מסביבי הפכו לחולי ניקיון, כולם קונים חומרי ניקוי, כולם מחפשים עוזרות, כולם מדברים על הניקיון והתחרות המטורפת הזאת של מה הספקתם לנקות, והשאלה הנשאלת… יעלי, עוד לא התחלת?
ברגע האחרון
זה ידוע, שבחיים שלי, אני אוהבת לדחות הכול לרגע האחרון. בכל תחומי החיים, ברגע האחרון, זה יוצא לי הכי טוב. אפילו הטורים האלה, שאני כותבת כאן. לפעמים, אני אומרת לעצמי שאני אשב אכתוב כמה טורים יחד, שיהיה לי. זה אף פעם לא מצליח לי, אבל כשאני יודעת שתכף יגיע הדד-ליין, פתאום צץ לו רעיון לנושא והכתיבה זורמת לי. אם יש יומולדת וצריך לאפות עוגה – אני עד הרגע האחרון. הכנות לשבת? תמיד עד שנייה לפני ההדלקה וכשיש לי הפקה לארגן, ברגע האחרון, זה יוצא לי הכי טוב.
זה לא טוב שאני כזאת דחיינית, אני יודעת וזה מופיע ברשימת הדברים שאני רוצה לשנות בעצמי. איכשהו, זה לא מצליח וגם זה נדחק לרגע האחרון… ויש דברים יותר חשובים לשנות.
אז, בקיצור, הבית שלנו גם יהיה נקי לפסח, אבל זה יסתיים רק ברגע האחרון, כי אין שום סיבה שנאכל כשר לפסח שבועיים לפני פסח. גם ככה, בפסח קשה לילדים עם המצות. נכון שניכנס קצת ללחץ, נפעיל את כל בני המשפחה, ברגע האחרון ויהיה בסדר. יהיה נקי וכשר, אל דאגה. ככה אנחנו, אנשי השאנטי, רגועים-רגועים ופתאום, בוםםם! איזה לחץ.
אני לא יודעת מה עדיף, בעצם, אני יודעת, עדיף לא לדחות. גם האיש מתלונן על הדחיינות שלי. מה לעשות, נשמה, אני לא מושלמת. יש לי עוד הרבה מה לשפר, לנקות, בבית, בחיים, בנשמה וגם בלב, אבל בסוף, כמו כל דבר, גם זה יסתדר ויהיה נקי וכשר ופסח יגיע וברגע האחרון, אנשום נשימה גדולה ונכניס את החג בשמחה, בלי לסבול הרבה זמן קודם. פתאום, נזכרתי שחוץ מלנקות צריך לעשות קניות, אוכל ובגדים לילדים וצריכה להכשיר את העסק ועוד כמה מטלות. מתחילה להרגיש לחץ. תכף מגיע הרגע האחרון.
