חמישה שותפים בחינוך – הקב"ה, הילד, ההורים, החברים ובית הספר. בית הספר, במקרה שלנו, ישיבה תיכונית חיספין, הזמין ל"שבת הורים". לא רציתי. באתי עם אנטי. יצאתי מרוגשת ומוקסמת
בשבת האחרונה, בילינו "שבת הורים", בישיבה התיכונית בחיספין, שבה לומד השמיניסט שלנו. אני אומרת בילינו, אבל בשבוע שקדם לזה, לא ממש הבנתי את ענין שבת ההורים. מה הקטע להזמין אותנו לשבת בישיבה, לישון במיטות ברזל על קומות בחדרים של בנים מתבגרים? מה רע לנו בבית, שאנחנו צריכים שבת שכזאת? אנחנו כבר בגיל שאנחנו אוהבים את המיטה שלנו ואת הבית שלנו, למרות שלמיטות של בית מלון טוב אנחנו אף פעם לא מתנגדים ושבת הורים במלון יוקרתי הייתה יכולה להיות רעיון לא רע בכלל.
שבת בפנימייה נראתה לי סוג של משימה שלא ממש התחשק לי עליה, אבל השמיניסט מסיים ארבע שנים וכל ההורים, או לפחות רובם, יגיעו, אז לא העליתי בדעתי להגיד שלא בא לי, גם אם הייתי משוכנעת שזה מיותר. כשהוא היה בכיתה ט', הבנתי את הרעיון של שבת הורים. חשוב היה שנראה איפה הילד ילמד, להכיר את המקום והצוות, אבל בשמינית? תכף הילד מסיים, אז מה הצורך להיות שם שבת שלמה?
אחרי התפילה, נכנסנו לחדר האוכל שהיה ערוך כל כך יפה. הילדים שלנו היו המלצרים ודאגו שלא יחסר לנו דבר. הבנתי למה כל כך היה חשוב להגיע לשבת הזאת. איזו חבורה נפלאה של נערים צמחה בישיבה בארבע השנים האלה
ביום שישי, רגע לפני שבת, ארזתי בכבדות את המזוודה עם המון חטיפים לקטנים שלנו, כי בטח לא יהיה להם מה לאכול שם, פיצוחים פירות, ערמה של עיתונים כדי למלא את הזמן וכל מיני פינוקי שבת, כדי שהחוויה תהיה כמו-ביתית ופחות קשה. האיש לא הבין מה העניין שאני עושה, כאילו שגדלת בארמון עם כפית של זהב: "גם את היית בפנימייה ולא יקרה לך כלום, אם תהיי שבת שלמה בחדר שהבן שלך גר בו ארבע שנים".
חשבתי שהוא מבין שגם בזכותו נעשיתי קצת מפונקת, אבל גברים, מה הם מבינים. אנחנו צריכות את הנוחות שלנו בשבת, אחרי שבוע עמוס. אז בלי שאף אחד הביע רחמים על השבת שצפויה לי, הגעתי לחדר בישיבה. השמיניסט הנסיך הפרטי שלי קרצף את החדר לפני בואנו ואפילו השירותים היו מצוחצחים. פרסתי את המצעים שהבאנו מהבית, ליצור אווירה נחמדה ויצאנו להדלקת נרות ולתפילה.
כל היופי הזה
כבר בתפילה, התחלתי להתרגש. כל הנערים עמדו לפני ארון הקודש ושרו בדבקות, מחובקים ומאוחדים. בשירה המרגשת שיצאה להם מהנשמה, הם שינוי לי לגמרי את מצב הרוח האנטי שהגעתי אתו ואפילו גרמו לי לדמעה או שתיים.
אחרי התפילה, נכנסנו לחדר האוכל שהיה ערוך כל כך יפה. הילדים שלנו היו המלצרים ודאגו שלא יחסר לנו דבר. הבנתי למה כל כך היה חשוב להגיע לשבת הזאת. איזו חבורה נפלאה של נערים צמחה בישיבה בארבע השנים האלה. הייתי כל כך גאה בילד שלי ובחברים שלו. ראיתי חבורת בנים יפים, ערכיים, מנומסים ומגובשים, שדואגים אחד לשני ולהורים שלהם. המחנכים שלהם היו שם מסביב, עוטפים אותם באהבה והערכה. הייתה אוירה נהדרת של שירי שבת ושיחות והאוכל היה טעים ומושקע. הקטנים לא נזקקו לכל החטיפים שהבאתי להם ואני לא סיימתי לקרוא את כל העיתונים. הכרתי אנשים חדשים והשבת הייתה כיפית, ממש סוג של בילוי חווייתי. כבר לא הפריע לי להיות בחדר של בנים בפנימייה ולישון על מיטת ברזל. התמלאתי התרגשות וגאווה בבן שלי ובחברים שלו. שמחתי לסגור אתו מעגל שמסכם תקופת חיים משמעותית, כי החינוך של הילדים שלנו וההישגים שלהם הם מסע שיש בו חמישה שותפים – הקב"ה, הילד, ההורים, החברים ובית הספר.
ההרגשה בשבת הזאת הייתה שכל השותפים עשו את מלאכתם לא רע ביחד והיה כיף גדול. רגע לפני התחנה הבאה במכינה, לראות את כל היופי הזה, שאני בטוחה שבמסיבת סיום של שעתיים באמצע השבוע לא הייתי יכולה לחוות ולהרגיש. הבנתי שלא תמיד אני יודעת הכול ואם מזמינים אותי למסורת של שבת שמיניסטים, כנראה מישהו חשב על זה ברצינות וזה שווה את זה.
אז עוד רגע השמיניסט מסיים את הבגרות האחרונה ואני מאחלת לו המשך הצלחה במכינה ואחר כך, בצבא, בטיול הגדול, בלימודים ויאללה, גם חתונה. בהזדמנות זו, מעל דפי העיתון, אני רוצה להודות לצוות הישיבה, על מסע חינוכי מופלא ושליחות שעיצבה את אישיותו של השמיניסט שלנו ומסתיימת בימים אלו בהצלחה.
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
-
שותפים
האם חשוב שיהיו בגולן מיזמי סטרט-אפ מוצלחים? לפני שניתן תשובה לשאלה חשוב שנבין מה ההגדרה…
-
הגוזלים עזבו את הקן
טוב, לא כולם, אבל הבית הולך ומתרוקן והבכורה כבר שואלת אם לא בא לי עוד…
-
סליחות
בכל פעם מחדש, אני מתפעלת מהיופי שיש ביהדות, במסורת ובחגי ישראל ומהעוצמה הזאת, של חודש…