תמיד קל לומר מה לא. לא נדרש הרבה מאמץ, כדי להיות דובוני לא–לא. אבל מאנשים מבוגרים ורציניים, אני מצפה לומר גם: מה כן. על תרומתה האנרגטית והנקייה של הרוח
בימי הפולמוס בקהילת הגולן על חיפושי הנפט בגולן, הייתי בין המתנגדים. אמנם לא הצטרפתי למטה (סברתי שהוא מיליטנטי מדי), אך פעלתי בדרכים שלי – העליתי את הנושא במליאת המועצה האזורית, כתבתי עליו ב"שישי בגולן", ארגנתי מפגש אזורי בצפון הגולן.
התנגדותנו נבעה מסכנת זיהום הסביבה והפגיעה בקרקע, כתוצאה משיטות הקידוח. מול ההתנגדות, עמדו טיעונים טובים. מדינת ישראל זקוקה לעצמאות אנרגטית. יש בכך חשיבות רבה ואם יש סיכוי שניתן למצוא נפט בגולן, הגולן אינו יכול להתנגד לכך. איננו יכולים לראות עצמנו כבעלי בית פרטיים על האזור ולמנוע תרומה לאומית משמעותית המצויה בו. יתר על כן, מציאת נפט בגולן עשויה לחזק את מעמד הגולן והדבר חיוני להבטחת עתידנו.
לא זלזלתי כלל וכלל בטיעונים האלה, שהם בפירוש ראויים ומשמעותיים, אך כשהעמדתי על כף המאזניים את פוטנציאל הנזק מול פוטנציאל התרומה, הגעתי למסקנה שכף הנזק כבדה יותר.
באשר לעצמאות האנרגטית, אמרנו שהעולם כולו הולך בהדרגה לכיוון של אנרגיות ירוקות ונקיות ואין סיבה שדווקא אזור כמונו, ריאה ירוקה כמונו, יהיה סמל לזיהום ולאנרגיות המיושנות. זאת, דווקא כאשר הגולן משופע בנכס טבעי, שעשוי להוות תרומה אנרגטית נקייה וירוקה – הרוח. אנחנו די סובלים מהרוח, אך ניתן להפיק ממנה אנרגיה, החיונית לכלכלת ישראל וגם אנו נהנה מרווחיה.
חלפו שנים מעטות. ישראל הופכת למעצמת גז, שהוא אנרגיה נקייה יחסית ומזהמת פחות מן הנפט והפחם. אך לעתיד לבוא, הכיוון הוא אנרגיה נקייה ממש – הרוח והשמש.
הנה, כאשר הגולן הולך ומפתח את אנרגיית הרוח, לפתע מתנהל מאבק נגד המיזם. המאבק הוא מן הטעם הסביבתי. זה מכער, זה לא נעים, זה לא נוח – לא אצלנו. גם לניצול אנרגיית השמש כבר יש התנגדויות וגם הן מטעמים סביבתיים
והנה, כאשר הגולן הולך ומפתח את אנרגיית הרוח, לפתע מתנהל מאבק נגד המיזם. המאבק הוא מן הטעם הסביבתי. זה מכער, זה לא נעים, זה לא נוח – לא אצלנו. גם לניצול אנרגיית השמש כבר יש התנגדויות וגם הן מטעמים סביבתיים.
תמיד קל לומר מה לא. לא נדרשת הרבה מחשבה ולא נדרש הרבה מאמץ, כדי להיות דובוני לא–לא. אבל מאנשים מבוגרים ורציניים, אני מצפה לומר גם: מה כן. הרי נאבקנו במשך עשרות שנים כדי להיות חלק מן המדינה. האם היום אין לנו אחריות על האינטרסים שלה, כאשר אנו יכולים לתרום להם ולקדם אותם?
איני מזלזל בטענות הסביבתיות כלפי מיזמי טורבינות הרוח. אני שולל את הגישה של "הכול או לא כלום", או אם לדייק יותר: "לא כלום, או לא כלום". אם במקום לצאת נגד המיזם, המתנגדים היו מעמידים דרישות, כמו הקפדה על מרחק ראוי של הטורבינות משטח היישוב הקרוב (מה שאכן נעשה), או דרישה להגביל את מספרן, או לדרג את קצב הקמתן, כך שניתן יהיה לעצור ולבחון את השפעתן, היה זה מאבק ראוי ומכובד יותר.
ביניים: משיכת חבל
בכנס ההתיישבות ע"ש מוישיק גרליק, שנערך השבוע במדרשת הגולן בחיספין, והוקדש לנושא תכנון וצמיחה במרחב הכפרי, הופיעה ניקול בכר, יו"ר עמותת "שומרי הגולן", המובילה את המאבק בטורבינות הרוח. נושא הרצאתה היה: אחריות התושבים על הסביבה.
הייתה זו הרצאה יפה, רהוטה ומשכנעת. אולם משפט אחד שנאמר בו הטריד אותי. ניקול אמרה שתפקיד העמותה הוא לייצג את האינטרס הסביבתי, כדי לאזן את האינטרסים האחרים. מה הבעיה בכך? המסר העולה מדבריה הוא של משיכת חבל. לכאורה, יש כאן מאבק כוחני של אינטרסים, כשכל בעל אינטרס מושך לכיוון שלו. הגורמים האחרים בקהילה מנוכרים לאינטרס הסביבתי ומחויבים אך ורק לאינטרסים אחרים, ולכן הם צריכים להיות מנוכרים לאינטרסים האחרים ולהיות מחויבים רק לאינטרס הסביבתי. כך, מי שימשוך חזק יותר ישפיע יותר.
אני רואה חשיבות רבה באקטיביזם של תושבים שאכפת להם ומתארגנים לקדם תחום מסוים, בוודאי את הנושא האקולוגי החשוב. אולם מן הראוי הוא שההתארגנות הזאת תראה עצמה אחראית ומחויבת למכלול החיים, ורק בתוכו לייצג את האינטרס החשוב לה
מאבק כוחני כזה מתאים אולי למערכת פוליטית, אך לא למערכת קהילתית. הפוליטיקה הקהילתית אינה צריכה להיות מגרש של מאבק כוחני, אלא מגרש של שיתוף פעולה, הידברות והגעה להסכמות. אני רואה חשיבות רבה באקטיביזם של תושבים שאכפת להם ומתארגנים לקדם תחום מסוים, בוודאי את הנושא האקולוגי החשוב. אולם מן הראוי הוא שההתארגנות הזאת תראה עצמה אחראית ומחויבת למכלול החיים, ורק בתוכו לייצג את האינטרס החשוב לה.
להפתעתם, הם ימצאו לצדם (לא מולם!) גורמים שאיכות הסביבה חשובה להם לא פחות. יחד, יוכלו לשקול גם את האינטרס הסביבתי ולבחון באמת אם ועד כמה הוא נפגע, אך גם את האינטרס האנרגטי הלאומי וגם את האינטרס שלנו, כחבל ארץ ישראלי לקדם את האינטרס הלאומי וגם את האינטרס הכלכלי של קידום עסקים בגולן ופרנסה לתושבי הגולן וגם את האינטרס התיירותי (שעלול להיפגע מהטורבינות, אך אולי דווקא להרוויח ממנו) ועוד.
ביניים: שביל הזהב
גדלתי להורים שהיו חברי החברה להגנת הטבע וכבר בילדותי ובנעוריי, צעדתי בצעדות והשתתפותי בהפגנות נגד הפגיעה בערכי טבע. הפגנו נגד זיהום הירקון ולהצלת אירוס השרון בשמורת פולג ואף לצעדה באזור נחל כזיב הגענו. כאדם בוגר, הייתי שותף למאבק נגד הפגיעה בירדן ההררי ולארגון עצרת גדולה להגנתו.
אבל אני זוכר בדיוק את הרגע שבו זיהיתי את היכולת להיות פנאט וקנאי באידאולוגיה הסביבתית (כמו בכל אידאולוגיה ודת). זה היה בטיול הכנה של מדריכי גרעינים, לקראת מסע חנוכה של גרעיני תנועת הצופים (כיתות י"ב) בהרי אילת, בו השתתפתי כמדריך גרעין לאורטל. הלכנו בוואדיות, במצוקים ובהרים המקסימים והיה לנו מדריך מצוין, שהתלהב מיפי הטבע והדביק אותנו בהתלהבותו.
כך, עד שהגענו לרכס שממנו נגלתה לעינינו העיר אילת ובאחת, שינה המדריך את טעמו. את מקום ההתלהבות, תפס מיאוס. הוא הציג כל פעילות אנושית, התיישבותית, כלכלית, שלא לדבר על תעשייתית, רחמנא לצלן, בתיאורים אפוקליפטיים של סוף העולם. כשניסיתי להציג באוזניו את הצד השני של המטבע, חשתי שאני מנסה לשוחח עם הודעה מוקלטת.
גם בנושא הסביבתי, כמו בנושאים אחרים, אני מאמין בדרך השלישית. שביל הזהב הוא הדרך הנכונה.
